דרור פלמוני צפירה ז"ל

בת מנוחה ויעקב
נולדה במושב נהלל, ישראל
בי"ט תמוז תרפ"ו, 1926
גוייסה ב-1945
יחידות: פל' ז', הגדוד הרביעי, הגדוד השמיני - "הנגב הדרומי"
במחלקת משמרות
תפקיד אחרון: מזכירת הגדוד השמיני
שוחררה ב-8/4/1949
נפטרה ב-י"א ניסן תשס"ח, 4/2008
נקברה בקיבוץ דגניה א'

קורות חיים

צפירה נולדה בנהלל בי"ט תמוז תרפ"ו 1926 להוריה מנוחה לבית פרדמן ויעקב פלמוני (פולונסקי), אחות לעובד. כשהייתה בת שש, פנו חברי דגניה א' אל אביה יעקב פלמוני, שהיה מורה בנהלל, ובקשו ממנו להיות מורה בבית החינוך המשותף בדגניה, ולייסד את בית גורדון, והמשפחה עברה לדגניה א'. בבית החינוך המשותף בדגניה, היתה צפירה תלמידה מוכשרת ושקדנית. אך ב-1942, שיאה של מלחמת העולם השנייה, לפי החלטת האספה, נאלצה צפירה להפסיק את לימודיה לאחר כיתה י', יחד עם כל בני מחזורה, ולהתגייס לעבודה בחקלאות בדגניה במסגרת המאמץ המלחמתי. הפסקת הלימודים הייתה מבחינתה פצע פתוח שילווה אותה כל חייה, אך כמקובל באותה תקופה, קיבלה את "דין הקבוצה". ב- 1945 התגייסה ביוזמתה לפלמ"ח, לפלוגה ז' בקיבוץ שריד. כעבור זמן קצר נבחרה למחלקת סיירי המטה של הפלמ"ח בקיבוץ משמרות, בפיקודו של חיים פוזננסקי (פוזה), מטובי מפקדיו של הפלמ"ח. במשמרות עבדה, בסודיות מוחלטת, במכון "ביצרון" של ההגנה (תעש במחתרת), ביציקת גופים של רימוני יד ופצצות מרגמה. ערב מלחמת העצמאות נשלחה לקורס מ"כים בדליה בפיקודו של חיים ברלב. בקורס הקשה השתתפו 140 בחורים ו-2 בחורות בלבד. אותן שתיים, לאה מכנרת וצפירה מדגניה, היו שותפות מלאות למשימות ולא בקשו לעצמן הקלות, ועל כך זכו להערכה רבה מצד הגברים בקורס. מפקד המחלקה שלה היה אהרן שמי (ג'ימי). "מההליכה המזורזת ברגליי הקצרות אחרי צעדיו הגדולים של ג'ימי, בכל יום מדליה לבסיס האימונים בג'וערה ובמסעות הארוכים, התרגלתי ללכת מהר ..." סיפרה לבנותיה הרצות מילדותן בעקבותיה. עם פרוץ הקרבות נשלחה צפירה לנגב הנצור, ועם הקמת הגדוד השמיני של הפלמ"ח בחורף 1948 התבקשה ע"י מפקדו חיים ברלב לשרת כמזכירת הגדוד במטה בצאלים. בתפקיד זה תישא שנה שלמה, עד שוך הקרבות, בתנאי קיום קשים המובנים מן המצור: "אין אנו מתקלחים בכלל..." כותבת צפירה למשה באחד ממכתביה. היא הייתה שותפה במאבק על הבטחת שיירות האספקה וקווי המים והחשמל לישובים הקטנים והמבודדים, ובעמידה הקשה מול הפולש המצרי. על הקרב בדגניה שמעה בקשר כאשר זיהתה בקשה דחופה של דגניה לאמבולנס מכנרת. אך רק כאשר נחת בצאלים הטייס הפלמ"חניק, בן דגניה, צחיק בודניק, במסגרת תפקידו, וסיפר לה על שהתחולל בקרבות מול הסורים, הבינה את עוצמת האסון שספג בייתה. בפלמ"ח פגשה צפירה את משה שרק מכפר מל"ל. היא ליוותה אותו מן הנגב בדאגה בקרבות שניהל הגדוד החמישי על הדרך לירושלים, בו שירת כמ"כ סיירים של מחלקת חולדה,- ובפציעתו הקשה. בתשרי תש"ט נישאו צפירה ומשה בדגניה, שעדיין עמדה בהריסותיה. משה עבר לבקשתם לגדוד של צפירה, ויחד הם חזרו לקרבות בנגב. עם סיום המלחמה, לאחר התלבטות, החליט הזוג הצעיר לקבוע את ביתם בדגניה. בדגניה עבדה בחינוך, ריכזה את המדגרה והלול, נהלה את הבישול וענף המזון, ובכך היא שייכת לקבוצה קטנה ביותר של נשים בדגניה שריכזו (ניהלו) ענפים חקלאיים. תקופה קצרה לאחר ייסוד טולגל נכנסה לעבוד בהנהלת החשבונות של המפעל, שם התמידה עד 1998. בהיותה בת 72 סיימה את העבודה ב"טולגל" שלא מרצונה, כי אצל צפירה העבודה הייתה מעבר לפרנסה, העבודה הייתה ערך שקשה לוותר עליו. בחברה שעדיין לא הכירה את המושג "פמיניזם", לצפירה היה חשוב שיכירו במעמדה השווה של האישה, וזאת גם הנחילה לבנותיה. קו זה באישיותה נבע מחינוכה השוויוני בבית הוריה, כשהביטוי לכך בתקופת שירותה בפלמ"ח כתף אל כתף עם הבחורים, דרך עבודתה בענפי החקלאות, ועד דרישתה להיות שותפה ולשתף את החברות האחרות בקבוצת דגניה בתפקידים שונים ובוועדות. יחד עם זאת, לא זנחה, ואף הצטיינה, בתפקידים המסורתיים של הנשים: אם מסורה לארבעת ילדיה שהפליאה גם בבישול, אפיה, ציור, רקמה, תפירה, סריגה ועבודת טלאים. אולי בניסיון להשלים את מה שנלקח ממנה עם הפסקת הלימודים בגיל צעיר, התמידה במשך שנים בלימודי ספרות במכללה בשעות שלאחר העבודה, והייתה מהמבקרות הקבועות בספריה. לאורך כל שנות נישואיהם הלכו צפירה ומשה יד ביד, לא רק בחוג המשפחה - אלא גם בעבודה בלול, בטולגל ובעבודתם לעת זקנה ב"פסיפס". משה היה זה שתמך בה בתפקידיה מלאי האתגרים בסביבה גברית לא קלה. היחד שלהם שנבנה בפלמ"ח וברוחו, יצר בסיס משותף ייחודי שגם נראה בדאגה זה לזו, בצעידה היומיומית, ובשפה השמורה רק להם אותה זר לא יבין. צפירה שחייתה בינינו בצניעות הסתלקה מאתנו בשקט בי"א ניסן תשס"ח 2008. במותה הפתאומי השאירה אחריה את משה, לו הקפידה לקרוא "האיש שלי", ואת ילדיה : רבקהלה, ינון, שיאונה וצחי, ובני משפחותיהם.

אלבום תמונות