אלוף חופי יצחק חקה ז"ל

בן אברהם
נולד בתל אביב, ישראל
ב שבט תרפ"ז, 24/1/1927
גוייס ב-1944
יחידות: פל' ד'+ח', הגדוד הראשון, חטיבת יפתח
בהכשרת חיות הערבה (המחנות העולים)
תפקיד אחרון: מפקד פלוגה - מ"פ
שוחרר ב-1949
נפטר ב-15/9/2014
נקבר ברמת השרון

קורות חיים

יצחק חופי נולד בחודש שבט תרפ"ז (24 בינואר 1927) בתל אביב. בסוף כיתה ח' הצטרף לתנועת הנוער "המחנות העולים". למד בתיכון חדש, ולקראת תום לימודיו הצטרף להכשרה צעירה במעוז חיים. בתחילת שנת 1944 יצא להכשרה בבית הערבה והתגייס לפלמ"ח. שובץ לפלוגה ח' ובהמשך עבר לחפציבה ומונה למפקד כיתה. השתתף בהכנת תיקי כפר ותיקי מודיעין על מחנות צבאיים בריטים. יצא להדריך בקורס מפקדי כיתה במשמר העמק ובסוף שנת 1946 יצא לקורס מפקדי מחלקה בגניגר, בסיומו מונה למפקד מחלקה בבית השיטה. בתחילת מלחמת העצמאות מונה חקה למפקד פלוגה ג' בגדוד הראשון בחטיבת יפתח. עלה לגליל והשתתף בקרב בטירת צבי, בקרבות משמר העמק, בקרב על זרעין, בקרבות מבצע מטאטא, בקרבות מלכיה היה מפקד פלוגה א' של הגדוד הראשון. לאחר מכן השתתף בקרבות חזית המרכז: בקרב בגזר, בקרבות מבצע "דני", בקרבות מבצע גי"ס, בקרב בחירבת מחאז ובטריז בית פלוג'ה. לקראת סוף המלחמה מונה למדריך בקורס קצינים. לאחר פירוק הפלמ"ח השתתף בקורס מפקדי גדוד ומונה לסגן מפקד בית הספר לקצינים. בהמשך מונה למפקד גדוד 51 של חטיבת גבעתי במשך שנתיים. בשנת 1954 - חניך במחזור א' של המכללה לפיקוד ולמטה. בשנת 1955 היה מדריך במכללה. אחר כך מונה לסגן מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה, חטיבה 35. בתפקיד זה השתתף בחילוץ יחידת הסיור של הצנחנים בקלקיליה, ובקרב המיתלה במלחמת סיני. שימש בתפקיד עד שנת 1957. בשנים 1959-1960 היה קצין אג"מ בפיקוד המרכז. בשנים 1960-1962 - מפקד בית הספר לקצינים. בשנים 1962-1964 מפקד חטיבת הצנחנים הסדירה וקצין צנחנים ראשי. בשנת 1964 - חניך במכללה לפיקוד ולמטה של צבא ארצות הברית. בשנים 1965-1968 היה ראש מחלקת מבצעים במטה הכללי, כולל במלחמת ששת הימים. בשנים 1968-1969 היה עוזר לראש אג"מ במטה הכללי. בשנים 1969-1972 היה ראש מה"ד. בשנים 1972-1974 היה אלוף פיקוד הצפון וניהל את המלחמה בזירה במלחמת יום הכיפורים. בשנת 1974 היה ראש אג"מ, מ"מ הרמטכ"ל ופרש בדרגת אלוף מצה"ל. חקה התמנה כראש מוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים בשנת 1974 וכיהן בתפקיד במשך 8 שנים. בשנת 1982 מונה למנכ"ל חברת החשמל ושימש בתפקיד עד שנת 1990. בשנים 1991-1994 שימש כיו"ר מועצת המנהלים בחברת תדיראן. חקה שמש כדירקטור במועצות מנהלים אחדות. היה חבר במועצת הפלמ"ח, בעמותת הצנחנים, בועד הפועל של אוניברסיטת חיפה. יו"ר המועצה הציבורית של מפעל הפיס, נשיא עמותת "אגמון" של גימלאי המוסד. חקה התגורר ברמת-גן, היה נשוי לאסתר חברת הכשרתו מהפלמ"ח. להם שני ילדים, חמישה נכדים ושני נינים. יצחק [חקה] חופי הלך לעולמו ביום שני ה-15 בספטמבר 2014. הובא למנוחת עולמים בטקס צבאי מלא, בבית העלמין רמת השרון [מורשה] ביום שלישי ה-16 בחודש ספטמבר 2014, כאשר ארונו נישא על כתפיהם של ששה אלופי צה"ל. ספדו לחקה: ראש המוסד תמיר פדרו, סגן-הרמטכ"ל האלוף גדי איזנקוט, נכדו עמית, בתו הילה וגם נחום אדמוני אשר שימש כסגנו וכיד ימינו במוסד. מספר מילים מהספדו של תמיר פדרו לזכרו של חקה:"...ביום שקיבלתי את הפיקוד העברת לי שני מסרים שמעידים על אופייך: אמרת לי 'אתה הנווט של הספינה, לא הקברניט. אתה קובע את הכיוון ואת קצב החתירה של הספינה. הקפד על הזמנים ותגיע ליעד'. המסר השני היה 'בכל יום ובכול שעה תצטרך להוכיח שאתה ראוי לתפקיד. בכול יום תיבחן'...". מתוך הספדו של הנכד עמית: סבא חקה, אנחנו קוברים אותך, סבא, ביום שבו הפכת לסבא. לפני 43 שנה נולד הנכד הראשון, אחי הבכור רועי, ואתם הפכתם לסבים בגיל . 44 ובלי ששאלתי אותך על זה, אני יודע, שהנכדים והנינים שלך הוסיפו לך עוד חדר שלם בתוך הלב. כשהיית אתנו יכולת לשכוח הכל, או לפחות לשים לרגע בצד, ולהיות מאה אחוז סבא. סבא חקה. ואפילו בשנה האחרונה, כשהיינו באים אליך עם אחת הנינות או הנינים, פניך נמסו, וראינו בעיניך את האהבה האדירה אלינו. סבא חקה, אין ספור פעמים הבטתי בך, ושאלתי את עצמי: האם זה שמתגלגל עם הנכדים והנינים על הדשא, זה ששר בכוונה בג׳יבריש ובזיופים כי הוא יודע שזה מצחיק אותנו, זה שמכין לנו חביתות, הוא אותו אחד שפיקד על חזית רמת הגולן הכמעט קורסת ביום כיפור? הוא אותו אחד שפיקד על מבצעים בעורף האויב, חבוש בפאה ומרכיב משקפיים כהים? הוא אותו אחד שניהל את אחד הגופים הציבוריים המורכבים והחיוניים במשק הישראלי? איך זה ייתכן שאפשר גם להיות איש ביטחון קשוח, מנהל אסרטיבי - ולהישאר אדם פשוט? פשוט, להיות אדם. סבא חקה, בימינו, זה הרי הפך לאוקסימורון. מנהיג צנוע שאינו מבקש פרסום. מנהל בכיר שאינו מבקש להיות מיליונר. הקדשת החיים הפרטיים לטובת הציבור. ועשית את זה, סבא, כאילו זה מובן מאליו. כאילו בכלל אין מה להתפלא, או לתמוה. הרי זה הבסיס, זהו יסוד חיינו, אז מה יש להתפלא שאתה פשוט, אדם. סלדת בחייך משלושה דברים מרכזיים: שקרים, שחיתות וראיונות לתקשורת. ואני לא בטוח מה הסדר הנכון. בשביל מה צריך לספר על משהו שעשית אם הוא כבר קרה? ועוד לדבר על עצמך, על חלקך בדבר? איזה דבר מוזר. עושים, כי צריך לעשות. כי זה מה שנכון וטוב לעתיד המדינה. ואם כבר קרדיט - אז לחיילים, ללוחמים, לעובדים. כשקיבלת את אות אביר איכות השלטון, פרס צנוע למפעל החיים שלך, לא חסכת, בצעד נדיר מצידך, מביקורת על הדרג הפוליטי הבכיר ביותר. לא על מדיניותו, אלא על יושרו. כי הרי כבר הזכרתי את שני הדברים הנוספים שלא יכולת לשאת. כשהתגייסתם, אתה וסבתא, בגיל 17 לפלמ״ח, וסיפרת לי כמה חיכיתם שיגאל אלון כבר יבוא לגייס אתכם, לא הספקת אפילו להשלים את תעודת הבגרות. נכון שבביה״ס היית יותר בחצר מאשר בתוך הכיתה, וסיפרת שהיה מורה שעוד לפני שהתחיל את השיעור היה מוציא אותך החוצה, אבל זה נראה לך מובן מאליו שייעודך בעת ההיא הוא להגן על המדינה שבדרך. הרי זה היה צו השעה של הדור שלך. זה היה צורך האומה. ואיזה מזל שאלה הייתם אתם שניצבתם שם בפתחו של הדרור. שהבנתם שהמגל והחרב הם השילוב הנכון. ששאפתם ופעלתם להקים פה חברת מופת. שהאמנתם בכל מאודכם בערכים הנכונים והצודקים של שוויון ושל סולידריות, וגם ידעתם שהמלחמה על הארץ, שאיבדת בה את טובי חבריך, פקודיך ומפקדיך, אינה סודקת את צדקת הדרך שלכם, שלנו. כי מציאות החיים שלנו, המורכבת, כפתה עליך, שלא מבחירתך, לאחוז שנים רבות מאד בחרב. הרי יכולת לומר שאתה רוצה לממש את עצמך, ושאתה גם לא רוצה להכתים את הערכים ההומניים שהאמנת בהם, שמלחמה וצדק אינם הולכים יחד. אך תמיד, גם כשאחזת בחרב בעוצמה רבה, עשית זאת לשם הגנה, לשם הבטחת קיומנו, ולא חדלת לפעול כדי שנגיע ליום, שנוכל לאחוז רק במגל. הרי אנחנו כאן כי אין ולא תהיה לנו ארץ אחרת, ועליה נמשיך להילחם כנראה עוד הרבה שנים, אך נמשיך להילחם, בכוחות לא פחות עוצמתיים, גם על החברה שבתוך הארץ. הרי הציונות שלך, סבא חקה, שהיא גם הציונות שלי, אינה משאירה מלאכה לאחרים, לא כי אנחנו טובים או ראויים יותר - אלא כי הקול הפנימי שלנו אומר, שאת העול הזה עלינו לשאת על כתפינו. בצניעות. כך כתב אלתרמן: ״את העול הפשוט כעפר הם נשאו בלי הבט אחורה לא תקע לפניהם השופר לא לוטף קדקודם בליל חורף בשני שרוולים הקשורים לצוואר רק הסוודר חיבקם מעורף נעליים נוקשות ילקוטים סעודה של זיתים ופרי תומר וספלי אלומיניום קמוטים ורעות וקורבן לאין אומר מה נוסיף ונמנה מדברים פעוטים נוצרות אגדות זה החומר״ סבא חקה, יותר משבעים שנה הלכת יד ביד עם רעייתך, עם אסתר. כשהייתם בני , 22 כן, כן, , 22 נולדה ביתכם הבכורה, אמא שלי זכרונה לברכה, ענת. וחמש שנים מאוחר יותר, נולדה ביתכם הקטנה, הילה. וזה כל-כך טבעי לומר שסבתא הלכה אחריך, אך מבט מפוכח ואמיץ מגלה, שהיא הלכה למעשה, לפניך. בכל שנות גידול הילדות, בשנים בהן מתעצבת המשפחה, היית מעט מאד בבית. וסבתא אסתר, אם בנותיך, אפשרה לך, למרות כל הקשיים, להיות אבא מאד משמעותי לילדות שלו. לכל אורך חייהן. וזה מאד מרשים ואצילי. למרות שאנחנו משפחה רציונלית, ומאמינים רק באדם, באמונתו ובכוחו, ולא באף כוח אחר, אני יכול לדמיין איך יהיה המפגש שלך עם אמא שלי, שם למעלה. כמה עצב וכאב היה בעיניך כשראית אותה נעלמת לנו במחלה הארורה ההיא, ואתה, שהיית הגב, והמשענת, בכל התקופות בחייה, והיית התומך, והאוהב, עמדת מנגד ולא יכולת להושיע אותה. זה היה השבר החזק והדרמטי בחייך, וראינו אותך בכאבך, כאב האובדן של אב את ביתו, וגם אז באיפוק, בשליטה עצמית, אך בעיני יגון אינסופי. בשנים האחרונות הצטרפה אליך ולסבתא מלאך. אליס, שהיתה שם בשבילכם בכל רגע, 24 שעות ביממה, בחמלה אינסופית, בעדינות ובסבלנות, בטיפול מסור שאין כמוהו, אליס, שקראה לך אבא. ובשנה האחרונה הצטרפה אליה מרי לו, שיחד טיפלו ודאגו לכם, כפי שרק נשים עם לב ענק כמו שלהן יש, מסוגלות להשקיע באנשים שאינם בני משפחתן. והרי הן משפחתנו, הן משפחתך, אלפי קילומטרים מביתן האמיתי, והן הפכו לאבן יסוד בבניינה של אומתנו המתבגרת, ואסור לנו לשכוח זאת. ולבסוף, סבא חקה. דמותך היא נר לרגליי. ללא הרבה מילים, אך במפעל חיים מרשים ונדיר, כשרבים כל כך אוהבים אותך, מעריצים אותך, מכבדים אותך, הצלחת להעביר אליי את דמותה של המדינה שהיתה אמור להיות לנו, זאת שכבר לא תזכה לפגוש. ואני מבטיח לך, שכל עוד רוחי באפי, אני אמשיך לשאת את מקל השליחים שהעברת אלינו, ולא אחדל. ״בין חגיו הגדולים של הדור אין יפה מחגכם הצנוע למולכם האומה על סיפו של הדרור משתחווה ובוכה הבינוה״. תודה, סבא, על מי שהיית, על מה שעשית, על החיים שהענקת לכולנו, ועל שהיית פשוט, אדם.

אלבום תמונות