דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

סא"ל אורן אפל אלי ז"ל

בן לובה ואברהם
נולד בברלין, גרמניה
בי"ח אב תרפ"ה, 7/8/1925
עלה ב-1934
גוייס ב-2/1947
יחידות: מטה הפלמ"ח, הגדוד התשיעי - "הפשיטה", חטיבת הנגב
תפקיד אחרון: קצין תרבות
שוחרר ב-1949
נפטר ב-ג' תשרי תשל"א, 3/10/1970
נקבר בתל אביב - קרית שאול

קורות חיים

אלי בן אברהם ולובה. נולד אור ליום י"ח באב תרפ"ה (7.8.1925) בברלין, בירת גרמניה. בשנת 1934 עלתה משפחתו ארצה ומיד בבואו התחיל ללמוד בבית הספר לבנים "אחד העם" בתל אביב. הוא השתייך לתנועת "הצופים" והיה מדריך בה. לאחר שסיים את לימודיו היסודיים יצא לעבודה, אך המשיך ללמוד לימודים תיכוניים כתלמיד אכסטרני. בשנת 1942 יצא עם חברים להכשרה בקבוצת עיינות (היא רמת דוד של היום) ושם התמסר לתחביביו. הוא נטה לפיתוח כושרו הגופני ועסק באילוף כלבי התקפה. בשנת 1945 התגייס לצבא הבריטי, יחד עם קבוצת תגבורת, שהיתה מיועדת לחטיבה היהודית הלוחמת. מאותה שנה ואילך עסק בשירות בטחוני רצוף. משנת 1945 עד 1947 נשאר בשליחות ה"הגנה" באירופה ועסק בענייני העפלה ב'. בשנת 1947 חזר אלי עם קבוצת עלית הנוער ושב לרמת דוד; הוא נכנס שם לפעילות מטעם מטה הפלמ"ח, יזם, הקים והפעיל כלביה לגידול כלבים להגנה, להתקפה ולגילוי מוקשים. הכלבים שהוא אילף השתתפו בפעלויות רבות במלחמה, ביניהן כיבוש משטרת עיראק סואידן. אלי שירת בפלמ"ח מפברואר 1947 ועד פירוקו בנובמבר 1948 והיה אחראי לאילוף כלבים בפלמ"ח, קצין מטה ארצי לגדול כלבים של הפלמ"ח. אלי הדריך כסמל מחלקה בבסיס אימונים של הגדוד השישי של הפלמ"ח (בתל מונד ובפרדס חנה). במלחמת השחרור יצא לנגב ושימש כחבלן וכקצין תרבות בגדוד התשיעי - "הפשיטה" בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, שבפיקודו של חיים בר-לב (אח"כ רב-אלוף) והיה אחראי בגדוד להפעלת כלבי תקיפה. הוא השתתף במרבית הקרבות של הגדוד: המלחמה על משטרת נגבה, תל אבו ג'בר, כבוש באר-שבע, פשיטות למחנה רפיח, כבוש משלטי התמילה והיה קצין חינוך של הצ'יזבטרון. אחרי המלחמה המשיך בתפקידי פיקוד והדרכה בנח"ל, בבית הספר לקצינים ובחטיבת "גולני". בשנת 1953 יצא לקורס מפקדי גדודים. בין 1954 ל-1956 היה מפקד בית הספר למפקדי כיתות של גולני בג'וערה. ב-1955 השתתף, כמפקד קורס המ"כים, במבצע "הר געש" בסבחה. בפרוץ מלחמת סיני, בשנת 1956, היה אלי קצין אג"ם בחטיבת "גולני". הוא השתתף בפעולות התגמול, בתכנון מבצע סיני ובמלחמת קדש עצמה. בהמשך שירת בין השנים 1959-1960 כמפקד ענף חי"ר בבית הספר לחי"ר בנתניה. את שנת 1959 עשה כחניך בבית הספר לפיקוד ולמטה (פו"ם) של צה"ל והועלה לדרגת סא"ל. משנת 1960 עד 1965 היה מפקד הפנימייה הצבאית בחיפה. בשנת 1965התמנה למדריך בבית הספר לפיקוד ומטה. בפרוץ מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, היה מג"ד בחטיבה שכבשה את רצועת עזה ונמצא בגזרת כרם שלום - ניר יצחק, על גבול הרצועה. לאחר סיום המלחמה המשיך לכהן כמדריך בפו"ם ונוסף לכך התחיל ללמוד היסטוריה באוניברסיטה בתל אביב. הוא עמד לסיים את לימודיו בשנה שנפטר. ביום ג' בתשרי תשל"א (3.10.1970), לאחר עשרים וחמש שנות שירות למען המדינה והעם, נפטר אלי בעקבות מחלה. את גופתו ציווה לחוג לאנטומיה באוניברסיטת תל אביב לצרכי מחקר. הניח אישה, שני בנים ושתי בנות. באוקטובר 1971 הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. ב"שלושים" לפטירתו נערכה בבית פבזנר אזכרה, בהשתתפות בני המשפחה, קהל מוקירי זכרו, חבריו לצה"ל, חבר המורים של בית הספר הריאלי וחניכי הפנימייה. מנהל בית הספר הריאלי בחיפה, מר י. שפירא, דיבר על דמותו של אלי. "כל מי שהכיר את אלי אורן מקרוב לא יכול היה שלא להתרשם מדמותו הנלבבת והמיוחדת במינה. הקווים בדמותו שבלטו במיוחד לעין היו: צניעות ופשטות הליכות, להט להיחלצות ודבקות במשימה וזיקה עמוקה לזולת ולכלל ונכונות אין קץ לשרתם. הצניעות והפשטות בהליכותיו היו טבועות עמוק בנשמתו ולא היה בהן שמץ של מלאכותיות ומגמתיות. כל מי שבא במגע אתו וביחוד חניכיו, נתרשם עמוקות מתכונותיו אלו, הלהט להיחלצות והדבקות במשימה היו אצלו תכונות שנבעו מיסודות עמוקים. הן היו בבחינת אש עצורה בעצמותיו ולא נתנו לו מנוח. כל יום הביא עמו יוזמות חדשות ותביעה לפעולה, למעשה ולהיחלצות וברקע וכמניע לכל אלה הייתה זיקתו לזולת ולכלל, זיקה שנבעה אצלו מהומניות יתירה. אהבה יתירה של איש תמים, לאדם, לאומה - ובמיוחד לנוער. אין לתמוה, שאיש בעל תכונות אופי כאלה השאיר רושם עמוק בתחומים שפעל בהם, ובמיוחד בתחום החינוך. הוא בא לתחום החינוך מן השדה. רק לאחר שנכנס לתוכו, הרגיש צורך להשתלם ולהצטייד בנכסים ובכלים הדרושים לתפקיד זה. אף על פי כן היה הוא אחד המחנכים המעולים שפעלו בפנימייה הצבאית ואחד האישים שהטביעו חותם עמוק בשכבות הגיל שעמדו תחת השפעתו והדרכתו, חותם שצה"ל מתברך בו עד היום - -". מנהל בית הספר סיים את דבריו בזו הלשון: "אין ספק שמורשתו החינוכית תמשיך לתת את אותותיה המבורכים במוסד, אשר בראשו עמד במשך חמש שנים. ואין ספק שבתולדות הפנימייה הצבאית מובטח לו מקום נכבד, כאחד המפקדים שחלקו רב בעיצוב דמותה של הפנימייה ובעיצוב דמותם של חמשת המחזורים, שיצאו ממנה באותן שנים. אין תמורה למשפחתו על האבדה במותו. כל מה שנוכל לומר להם הוא, כי האבדה אינה רק שלהם, אלא גם שלנו". על אלי המפקד והאב דיבר ג' קנולר וסיפר שהוא נפגש עמו בסוף מלחמת השחרור, בהופיעו במחנה האימונים כמדריך ספורט צעיר ואתו הביא את רוח אחוות הלוחמים. לאחר שנים, בהופיעו כמפקדה הרביעי של הפנימייה, נפגשו שוב. הוא הזכיר את דברי אלי באמרו: "אני אכניס רוח משלי. אצלי הם ילכו אתי". ואכן כן היה. רוח זו שהכניס לפנימייה היתה רעננה וסוערת. בשנות עבודתו בפנימייה, עיצב אלי את אופיה, בניגוד לתפיסות שהיו קיימות עד בואו. לדוגמא: חובת חתימה לצבא הקבע שהוטלה על כל בוגר הפנימייה. ואכן, בוגרים רבים תרמו רבות לצה"ל כקצינים במלחמות ישראל. הוא היה לא רק מפקד, שידע להוליך את הצעירים אחריו, כי אם צעד אתם ובצדם והם צעדו אתו במשעול שבו הוליך אותם. "הוא היה מפקדם", מספר קנולר, "אך היה גם ידידם". והמשיך: "הפנימייה זקוקה לאם בית. החניכים זקוקים לאמא וכל עוד אין תפקיד כזה בפנימייה, חייב המפקד להיות לאב ולאם. אותה מסירות אשר גילה כאב למשפחתו ולילדיו היה מאציל גם על חניכיו". המידע נלקח מאתר ההנצחה הממלכתי "נזכור את כולם", שנערך על-ידי משרד הביטחון. בסיוע בתו, תמי אורן. מידע נוסף ומפורט על פעילותו של אלי כפי שנאסף על ידי בני-משפחתו: סא"ל אלי אורן - בשנת 1942 יצא אלי עם חברים להכשרה בקבוצת השרון שבעמק יזרעאל (רמת דוד של היום) ופיתח את תחביביו - כושר גופני ואילוף כלבי תקיפה. כשהחמיר המצב בארץ ישראל והאנגלים פרקו את נשקם של היהודים, הציע אלי עוד בהיותו בגרמניה בשנת 1947 ליגאל אלון מפקד הפלמ"ח, לבנות כלבייה רצינית לפלמ"ח, כך שיחידה שנעה בשטחים מסוכנים ותפורק מנשקה תוכל לנוע בשטחים מסוכנים מוגנת לפחות על ידי זוג כלבים. בשנת 1947 חזר לארץ בעליה ד' (צורה לא לגאלית של עליה בעזרת ניירות מזויפים) עם קבוצה מעליית הנוער ושב לרמת דוד, ומיד התחיל להקים את הכלבייה של הפלמ"ח. פעל מטעם מטה הפלמ"ח כאחראי לאילוף כלבי תקיפה וגילוי מוקשים. הכלבייה מנתה בשיאה 18 כלבים, ב-1948 כלבי התקיפה השתתפו בכיבוש משטרת עיראק סואידן. הצעתו של אלי לגדול כלבי שרות - כלב קרב, סיור, שמירה, מגלה מוקשים, מקשר, והולך בעקבות. על פי מסמך מקורי: הצעה לגדול כלבי שרות לפני שאציע לפניכם את התקציב יש ברצוני להוסיף הקדמה קטנה. 'לגדול כלבי שרות בארץ יש עבר והווה די פורה וברצוננו להתוות תכנית לעתיד. יש ביכולתנו להתחשב בנסיון שנרכש ובעיקר ללמד את הלקח הדרוש. היחס לכלבי השרות בארץ עולה ויורד לפי מצב הבטחון. בשעת מהומות ופורענות איזו שהיא מעונין כל משק לרכוש כלב או שנים ואילו בשנות שקט יחסיות אותם המשקים שלפעמים הם הנצרכים ביותר בכלבים, אינם מגדלים אותם כמעט. לרב לא מתוך יחס מתאים מפני שהיחס המתאים נרכש בזמן שהכלב שרת את המשק, אלא מתוך חוסר באדם המסור לכך. גדול כלב לתפקיד מסוים פרושו עבודה מסוימת יום יום בהתמדה. במידה שנרכש נסיון קרבי הוא נרכש רק בפעולות שבהן השתתף כלב או שנים. כיום אנו מעוניינים להביא מפנה לא בגדול אלא בתפקידים שאנו עומדים להשתמש בהם בכלבים. בתנאי הארץ הן מחמת מחסור בכח אדם והן מטעמי בטחון (סליק) כדאי לשתף בעבודות מסוימות הכרחיות מינימום של אנשים מצד אחד, ויחד עם זה מחובתנו להבטיח את האנשים בעיקר בשטחים הערביים מהתגרות ותגרות אפשריות, מה שדורש את הגדלת הגוף הפועל, שמפנה את תשומת הלב ע"י כך, העלולה להכשיל פעולה.' את הפתרון לבעיה הזו אפשר לפתור בנקל ע"י שמוש נכון בחולית קרב כלבית מורכבת (ארבעה כלבי קרב וכלב סיור) שיכולים לעמוד ולהתגבר בקטטה על 15 אנשים מזוינים במקלות וסכינים. אם מתוך טעמים מסוימים מוכרחים לסלק את הציוד לפני החזירה לבסיס, נשארת החוליה בנסיגתה בכל זאת עם נשק מגן שאין לזלזל בו, בעיקר נגד אויב שאינו מזוין בנשק חם. לחולית הקרב הכלבית אופק רחב במארבים. כמו כן אפשר לנצל חוליה כזאת בסתימת פרצות בתגרה בשדה פתוח. ברוב המקרים של מסעות רגילים אפשר להבטיח בנקל את העורף והצדדים מהתגרות או זריקת אבנים, ע"י הלווי המתאים של כלב או שנים. בהבטחת עלויות לקרקע כדאי להשתמש בכתת כלבנים ביחוד במקומות שבהם יש חשש לתגרות. לא איחד כאן את הדבור על כלב הסיור הן מחמת התועלת, שהוא מביא והן מחמת הבטחון שהוא נוסך בסירים עצמם. בין כלבי השרות אנו מבחינים: כלב קרב, סיור, שמירה, מגלה מוקשים, מקשר, והולך בעקבות. אשר לפרוט התקציב להחזקת הגוף שעליו הוחלט: כתת מחץ מורכבת משתי חוליות כל חוליה חמשה כלבים, ארבעה כלבי קרב ואחד לסיור, בצרוף חמישה עשר גורים. רצוי ששתי החוליות לא תהיינה יחד אלא במשקים שכנים. חלוק הכתה לשנים מבטיח את הכלבים במדה מסוימת ממחלות ומלבד זאת מקטין את ההוצאה היחסית השוטפת על כל כלב, מפני שקשה למצוא במשק אחד שיירים של מזון למספר כה רב של כלבים. צריך להבטיח את התמדת האנשים בעבודה, מה שמחיב מלבד הבחירה הרגילה, בחירה קפדנית בעיקר מתוך אנשים שיש להם יחס לתפקיד שכלב צריך למלא בשורות הבטחון, או שאפשר ליצור אצלם יחס כזה. התנאים ההכרחיים לגדול הם מקום מבורך בצל, מים ושטח אמונים רב גווני ככל האפשר: יער, גבעה, שדה פתוח וכדו'. כמו כן חשוב ששטחי האמונים יהיו כאלה שלא ימצאו בהם הרבה ערבים. גדול הגורים צריך מלבד אותם התנאים שהזכרתי קודם, שנים או שלושה אנשים. בגידול הגורים אפשר להעזר במדה רבה בנער מקומי שלרב יש לו יחס של חבה לכלבים, צריך רק אדם שיכוון את עבודתם ויפקח עליהם. הערה: הוצאות הכלכלה להחזקת הכלבים תלכנה ותפחתנה באופן יחסי לפזור הכלבים. כמו כן ברצוני לגדל כלבים שתפקידם לשאת חמר נפץ על גופם ולהשכב לרגלי טנקים. גידול כלבים אלה לא ידרוש תקציב מיוחד מפני שאין צורך בכלבים גזעיים יקרים לתפקיד זה. עדיין לא נעשה נסיון בסוג זה של כלבים, אבל אני מניח שאפשר להצליח בו. פרוט התקציב: גור 10 לא"י כלב מחצי שנה ומעלה 15 לא"י סוגרים (תלוי בצורת הבנין) ? עמודים ורשת ? כלי רכב להבטחת הניידות ויעילות האמונים רצוי ג'יפ או טנדר 350 לא"י רצועות לכל כלב 2 לא"י מזון רזרבי 10 לא"י רזרבה כספית 10 לא"י הוצאות על אנשים חלק מהסכום היסודי ישתלם במשך הזמן ע"י מסירת גורים, אשר תכסה ללא כל ספק את ההוצאות השוטפות. הצעה לגדול כלבי שרות כלב קרב, סיור, שמירה, מגלה מוקשים, מקשר, והולך בעקבות. [המקור נכתב בשנת 1947]

אלבום תמונות