דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי שפר ליבקה ז"ל

בת רגינה ויצחק
נולדה בפולין
בכ"ח אב תרע"ד, 20/8/1914
עלתה ב-1939
גוייסה ב-1948
שרתה בפלמ"ח
יחידות: חטיבת הנגב
תפקיד: קשרית
נפלה בקרב בהגנה על קיבוץ יד מרדכי
במלחמת העצמאות
בט"ו אייר תש"ח, 23/5/1948
מקום נפילה: יד מרדכי
נקברה בניצנים
בת 35 בנפלה

קורות חיים

ליבקה שפר בת יצחק ורגינה. נולדה ביום כ"ח באב תרע"ד, 20 באוגוסט 1914 בעיירה פשמישל אשר בגליציה. בילדותה נתייתמה מהוריה וגדלה בבית-קרובים. נמשכה לקן "השומר הצעיר". בקיבוץ-ההכשרה נאבקה עם משברים ועם מחלות וחולשה גופנית ויכלה להן גם בתנאי העבודה המפרכת.
באחד ספטמבר 1939 עלתה ארצה. תחילה עבדה בקיבוץ מצפה-הים שבנתניה ואחר-כך עברה להתיישב ביד-מרדכי. עבדה בכמה מענפי המשק ואחר-כך נתייחד לה המקום בהנהלת חשבונות. יצאה לשנתיים לעבוד במערכת "המשמר" (אח"כ "על המשמר") ולאחר מכן חזרה לתפקידה במשק.
על סף מלחמת-השחרור סיימה קורס מחוזי לנשק קל. בימי ההפגזות וההסתערות המצרית על המשק שירתה בתפקיד מקשרת בין העמדות בריצה ובזחילה ובזינוק דרך חפירות בעומק בלתי-מספיק ואף על-פני שטחים גלויים. היתה אומרת: "הפחדן המסתתר במקלט מת אלפי פעמים ביום; המעיז לצאת, לזחול בתעלות, לזנוק לשם מילוי התפקיד, ימות רק פעם אחת".
פגזים התפוצצו מסביב לה והיא לא נפגעה. עם זאת ערה היתה לכל המתרחש בחברה, ידעה תמיד למצוא מילה חמה לחבר המתלבט בבעיותיו הפרטיות, לעודד ולנסוך בו אותה מידת האופטימיות שאף פעם, ואולי עד הרגע האחרון, לא ניטלה ממנה.
במכתב לאחותה כתבה: "...קשה לי לתאר את אשר עבר ועובר עלינו במשך חמשת הימים האחרונים... מרביצים בנו באלפי פגזים של תותחים כבדים.. אולם למרות הכל, מחזיקים אנו מעמד וזה החשוב מכל. אנשינו מגלים מידת הקרבה עצומה".
כשבא ההכרח לנטוש את המקום נשאה יחד עם יצחק רובינשטיין באלונקה חבר-פלמ"ח פצוע. בגלל ההרעשה הכבדה לא יכול המשורין של "חיות הנגב" להגיע אליהם, ומתוך ציפיה לעזרה ממקום אחר נשארו לשמור על הפצוע, ושם נפלו בידי האויב ונספו ב-24.5.1948. בעלון המיוחד של קיבוץ יד-מרדכי לזכר חלליו, מיום י"ג באייר תש"י (30.4.1950), הועלה זכרה.
מצבה לזכרה הוקמה בבית-הקברות הצבאי ביד מרדכי.

לאחר 70 שנה בחודש מאי 2018, לאחר חקירה ממושכת של אנשי ענף איתור נעדרים בצה"ל, התבררו הפרטים הבאים: ליבקה נהרגה על ידי חיילים מצריים אשר נכנסו ליד מרדכי וגופתה נקברה באזור הכפר מג'דל. זמן קצר לאחר מכן נערך הקרב המכריע על קיבוץ ניצנים וגם בו נפלו שתי נשים. בשנת 1949 נחקרו ערבים מהכפר מג'דל והם הודו כי ביישובם נקברו חללים יהודיים. כוח צבאי איתר חלקי גופות ואנשי ניצנים חשבו בטעות כי אלו הן שרידים של אחת משתי שתי הנשים אשר נפלו בקיבוץ והביאו אותה לקבורה בניצנים. שבוע לאחר מכן, לאחר מכן, הבינו כי נפלה טעות בזיהוי, לאחר שמצאו את שתי הגופות של הנופלות מניצנים. בשעתו לא נעשה ההקשר לקבורת השרידים של הנופלת בניצנים, אשר למעשה הייתה ליבקה שפר הי"ד. רק לאחר 70 שנה, התברר כי מי שנקברה בטעות בקיבוץ ניצנים, היא ליבקה מקיבוץ יד מרדכי, במקום שתובא למנוחות בקיבוצה יד מרדכי. ביום 23 במאי שנת 2018, נערך טקס גילוי המצבה של טוראית ליבקה שפר, בבית העלמין הצבאי בניצנים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרה

רשימות לזכרה

ליבקה שפר (1914 - 1948)

(מתוך "יד מרדכי" עלון מס. 13)

מיותמת מהוריה עוד בגיל ילדותה, מבית שאוירתו ספוגה שנאה קנאית לציונות וחלוציות - באה אלינו אל תנועת הנוער השומרית באחת מערי גליציה - פשמישל. לא בנקל עשתה את הדרך אלינו. הקרובים שקבלו עליהם את הטיפול בליבקה, שמרו את צעדיה, הוציאוה בכוח מאסיפות הקן, וגם מכות לא חסכו ממנה, אולם את החלטתה לקשור את חייה בתנועתנו ומפעלה לא שברו. כי בינינו מצאה את ביתה האמיתי, את אוירת המשפחה הרחבה והצעירה, חיבה והבנה אשר נמנעו ממנה לרגל מסיבות טרגיות בביתה הפרטי.
גם בצעדיה הראשונים לקראת ההגשמה בקיבוץ ההכשרה בחו"ל נתקלה בקשיים ומכשולים רבים. לא משבר אחד עבר עליה, עד שהצליחה להסתגל לעבודה פיזית, בתנאי הכשרה הבלתי אנושיים שבקבוצי פולין וגליציה, בגופה החלש ובריאותה הרופפת. ורק הודות לעקשנותה ורצונה החזק לא לפרוש מאתנו ואלי גם הסיוט שם העבר שברחה ממנו - ניתן לה הכוח להתגבר על כל הקשיים ולהצטרף למחנה ההגשמה שלנו בארץ.
בקבוצנו - בנתניה ואח"כ ביד מרדכי - היא מוצאת כר נרחב לפיתוח סגולותיה וכשרונותיה האישיים. גופה התחסן וההצלחה מאירה לה פנים בכל ענפי המשק בהם עבדה. ענין מיוחד מוצאת היא בבעיות הכלכליות של המשק שאותן היא לומדת על בורין עם כניסתה להנהלת החשבונות של הקבוץ. אמנם לתקופת זמן של שנתיים הוא נאלצת להפסיק את פעילותה בקיבוץ בגלל עבודתה בעתון "על המשמר" בת"א, אולם עם שובה הביתה חוזרת ביתר מרץ למקצועה ומראה בקיאות רבה בהנהלת הענינים המשקיים בקיבוץ. עם זה ערה היא לכל המתרחש בחברה, יודעת תמיד למצוא מלה חמה לחבר המתלבט בבעיותיו הפרטיות שלו, לעודדו ולנסוך בו אותה מדת האופטימיות שאף פעם, ואולי עד הרגע האחרון לא ניטלה ממנה.
באים ימי המסה הקשים על משקנו ומקומה בין המקשרים והמקשרות של חיל המצב המעט שלנו. התפקיד אחראי וקשה במיוחד, רשת התעלות הבלתי משוכללת, צרה ורדודה משתרעת על שטח גדול של המחנה. בגלל הניתוק של הקשר הטלפוני לעמדות אין למסור את פקודות המטה לעמדות אלא ע"י רצים כשהם גלויים לרוב לעיני האוייב. בתוך ההפגזות הכבדות והאש הבלתי פוסקת הוטל על המקשרים וביניהם ליבקה להעברת הידיעות וההוראות של המטה. בנשימה עצורה ראינו אותה להתפתל בתוך התעלות ומסביבה מתרסקים פגזים לרסיסים - ובלבנו תפילה: הלואי ותגיע שלמה לעמדתנו. וכשפרצה לתוכה עייפה ורצוצה, אין שום כוח בעולם שיוכל לעצור אותה לרגעים מספר למען תנוח, כי עוד מלאכה רבה לפניה... ובחיוכה הטוב, שדוק של עצבון נסוך עליו תמיד, מאז הכרנוה, נפרדת מאתנו ואנו מלווים במבטנו את קומתה הכפופה המתרחקת מעמנו. ושוב אותה משאלה תמימה מפעמת בלבנו, שתגיע... ונדמה לנו שמבטינו אלה מלאי דאגה ואהבה הם שנוצרים אותה מפגיעות כדורי האוייב במשך כל ימי המערכה.
ובאותו לילה טרגי של פינוי ונסיגה, אחרי קציר הדמים האיום בשורותינו, כשכלו כל הקצים להשיג תגבורת באנשים ובתחמושת מבחוץ - ליבקה נמצאת במאסף של טור האלונקות הארוך עם פצועינו המועברים למשוריינים של "חיות הנגב". המצרים הרגישו בתנועותינו והתחילו להמטיר על המשוריינים אש תותחים קטלנית. את האלונקה הקרובה לליבקה אין מספיקים כבר להעלות למכונית. כוחות החברים שנשאו אותה הולכים ואוזלים. נופלת ביניהם ההחלטה: להזעיק עזרה מצד גבר עם, שלכיוונה ניסוג מחננו. ליבקה ויצחק רובינשטיין נשארים על יד הפצוע. ועד שהתגבורת מגיעה - הם נופלים בשבי ונרצחים.
השיערנו פעם, שבגופה הרזה של ליבקה, הצנועה וענוה, מפכה מעין כזה של גבורה והקרבה עצמית?!

ארטק


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרה

ליבקה היקרה

(מתוך "יד מרדכי" עלון מס. 13)

כיצד זה קרה שלא זכית לסכם פעולתך בתפקיד הקשר. התיצבת למלאו באופן כה טבעי, בצעת אותו בהתמסרות כה עמוקה.
עוד אזכור את הרגעים בעת הנסיגה כאשר זחלנו בואדי, בשדה הפתוח, ומעלינו במרחק עשרות מטרים - משלטי האוייב. ואת בבטחונך התחלת לסכם: "את רואה, בכל זאת יצאנו חיים". אולם לא עליך רק חשבת. לא רק את עצמך להציל רצית. הזיק של האחריות ההדדית להט בך ונדלק לשלהבת.
איך קרה הדבר כי הצלחנו לעבור דרך גיהנום הנסיגה ולאבד אתכם בדרך.
בעת מילוי תפקידך הבעת לא פעם את המחשבה: "הפחדן המסתתר במקלט מת אלפי פעמים ליום, המעיז לצאת, לזחול בתעלות, לזנוק למילוי התפקיד ימות רק פעם אחת". כך אמרת וכך נהגת.
עמדה מס. 1 קטע מפעל "שמר" - היה כרגיל קטע פעולתך. השתדלת לשכנע בערמומיות חביבה כי הקטעים האחרים מסוכנים יותר. להתחרות על גודל הסכנה רצית, לחסוך אותה מקשרית אחרת.
במשך ששת הימים והלילות של הקרב לחפרפרות דמינו. לא ידענו הליכה ישרה, על גפיים זחלנו. היו רגעים ולא האמנו בשוכבנו על הדרגש במקלט כי נוכל לזוז בגלל כאבי שרירים.
יד ההרס שלטה בכל ואת מאובנת התבוננת לפגרי הפרות, הפרדות וכל החי במשק. במו ידיך השלכת פגרי עופות מתעלה המובילה על יד הלולים, הם סתמו את המעבר.
בעת התגבר ההפגזה שכובה היית הרחק מחברים ותפילה אילמת בלבך: "ליפול לפחות קרוב לחברים". אולם כאשר הצלחת להגיע לעמדה המרוחקת - היה זה ספוק רב. הרגשת כי הנה מביאה את ידיעות. מקשרת בין הלוחמים המנותקים ממערכת הקרב הכללית, הצמודים לעמדתם ההרוסה ואינם יודעים על הנעשה "בביתם".
שם בחוץ עורך האוייב את חילותיו להסתערות ועליך להעביר את חשיו עם השפנדאו היחידי מעמדה קיצונית מזרחית לזו המערבית, שצרים עליה עשרות עשרות חיילי האוייב. בדרך "שדה התעופה" (בזמן המצור ירד כאן פעם "הפרימוס"), על מדרון גבעה חשופה ללא תעלת קשר עליך להתגלות מול שריוני האוייב הבולשים כל תנועה במשק. לא להתמהמה - לעבור בזניקה - אין ברירה, מוכרחים להגיע - והגעת.
כך שחקת עם מר המות ששה ימים וששה לילות והמות לא יכול לך. מתפקידך חזרת כל פעם למקלט המפקדה כל עוד נשמה בקרבך. אולם מה רבה משמעות ההרגשה כי גם את עוזרת לפחות במשהו להדוף את השונא.
בהתבוננך פעם מעמדה הראו לך הלוחמים את גופות המצרים, הסודנים והכושים הסרוחים סמוך לגדרות. בשניה הזאת קלטת מבע פרצופם האילם, אוייב אכזר רוצה להתפרץ לביתך. אז קמה החלטתך השקטה הנחושה: לפעול ולעשות הכל ולמנוע את התפרצותם - לעמוד נגדם. לא אמרת לי על כך, לא אמרת לאיש אולם אפשר היה לקרוא זאת מעיניך.
הכל אז בער באש. הטנקים המצרים שחדרו פנימה למשקנו נהדפו אחור התחולל קרב פנים אל פנים אכזרי תוך כדי בצוע מעשי ההקרבה האישיים של רבים מלוחמינו.
עוד אזכור כיצד קברת את ששת גבורנו האחרונים בקבר האחים שבאמצע חצר המגורים. בכפיך שפכת את האדמה לסתימת הגולל. ליל ירח בהיר הבהיק מסביב. מוכית והמומה נכנסת למקלט המפקדה. כאן נפלה הכרעה. בידים ריקות, ובחוסר כל עלינו לנטוש את ביתנו ועליך להעביר את הידיעה ללוחמים שבתעלות השונות.
בחוליה אחת יצאנו כאשר שתי אלונקות עם שני פצועים השכובים עליהן לפנינו. פתאום מצאנו את עצמנו חלשים - חסרות מגן - שדה פתוח ומסביבו שורץ האוייב. איך למצוא את השביל הבטוח ודרך ארוכה לפנינו. האוייב הרגיש בנו. תותחיו ומרגמותיו פולטים אש מסביב. רעם ההתפוצצות מחריש אזניים, האש האיומה מפרידה בין החברים. ומאז אבדנוכם - נשארת עם יצחק חברנו לשמור על בנימין הפלמ"חניק.
מה איומה משמעות העובדה, מה רבה הטרגיות שבדבר: רגעים לפני ההצלה ניתקו חייך ולא נדע כיצד ולא נדע איפה. את זכרך נישא עמנו תמיד.

רבקה ל.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרה

זכור אזכרנה

זכור אזכרנה כחברה פקחית ועדינת נפש, תרבותית מאד בכל הליכותיה, נעים היה לשהות במחיצתה, לשוחח עמה, להשיח על ענינים ובעיות והרגשות, נעימת הליכות, אך עם זאת מופנמת, עולמה הפנימי עשיר, אך עטוי שריון שלא כל אחד היה רשאי לחדור אליו.
אשה לבדה היתה ליבקה. טיפחה תרבות של חיי יום יום - בעבודה, בחברה, בשיחה. אהבה לקרוא הרבה, להקשיב לזולת ולסביבה, ברצינות וללא עליזות ומשובה של מי שטוב לו.
מכריה חבבוה, כי הכירו את אופיה ואת עברה. יתומה היתה משחר נעוריה וחולה וחלושה. אך תמיד ידעה להתגבר ולצעוד בדרך שהתווה לה גורלה. עד לרגע ולצעד האחרון.

הלה ריבליס
הלפרין פנצ'ר