דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

פרלמוטר אוטו אוטו הצלם ז"ל

בן יחזקאל
נולד ברומניה
ב-1924
עלה ב-1947
גוייס ב-1947
שרת בפלמ"ח
יחידות: מטה, חטיבת הנגב, מחלקת מודיעין
תפקיד אחרון: צלם סייר
שוחרר ב-1949
נפטר ב--ט"ז כסלו תשעו, 28/11/2015
נקבר בראשון לציון

קורות חיים

אבא היה סוחר טקסטיל ואחראי אזורי מטעם קרן קיימת ואמא עקרת בית ו סגנית נשיא ויצ"ו בעיר. אני גדלתי במשפחה ציונית. למדתי בבית ספר יסודי רגיל, לא יהודי. בבית הספר חברתי אל תלמיד יהודי שהיה בריון ושנינו הפכנו לאימת בית הספר. יום אחד כששאלו אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול אמרתי שאני רוצה להיות איכר. התלמידים הגיבו בפליאה. אני התכוונתי שאני רוצה להיות חלוץ ולעבוד את האדמה בארץ ישראל . בגיל צעיר התחלתי ללמוד צילום במשך כשלוש שנים באלבה יוליה, אצל פוטו שטרן. אחיי היו צלמים. אחד האחים נלקח לטרנסניסטריה והשני למחנה מעצר פוליטי היות והיה קומוניסט ברומניה, את הפוגרומים ביהודים עשתה מפלגה אנטישמית בשם "צלב הברזל" ולא הממשלה הרומנית. כשהמלחמה התחילה , גרנו באלבה יוליה. אני נלקחתי לעבודות במחנות עבודה אפאקלאדה ודוברוג . במחנות העבודה סללנו כבישים. ידענו שהגרמנים רוצים להשתמש באותם כבישים ולכן עשינו סבוטאז' והיינו שמים קרח ושלג במקום בטון וברזל. היו ימי חופשה מהעבודה ואף חופשות בהם יצאנו הביתה . במהלך שהותי במחנה העבודה אבי גורש לסיביו. בחיפושי אחר אבי הגעתי לבוקרשט לרחוב בו גר דודי, רחוב טרנסלווניה 10  וזה היה הבית היחיד שנשאר על תילו. הנהג של הדוד פתח את הדלת, מכיוון שהדוד וכל משפחתו היו בכפר סמוך , והוא קיבל אותי בשמחה ודאג לכל צרכי עד שדודי הגיע מהכפר. כעבור שלושה חודשים נודע לדודי שאבי ואמי גורשו לסיביו. בינתיים הצלחתי לפגוש את אחי שהיה בטרנסניסטריה ושנינו יחד עלינו על רכבת לפגוש את ההורים בסיביו. גם אחי השני שהיה במחנה הסגר של הקומוניסטים הגיע לסיביו . כשנפגשנו החלטתנו כל המשפחה לפתוח חנות צילום שנקראה "קולור סטודיו , " בסיביו. אחרי המלחמה היה מקרה מוזר בו קצין רוסי עצר ליד החנות שלנו ואמר שהוא רוצה למכור לנו ציוד וחומרי צילום. אבא הוריד את המחיר לעשירית ממה שהקצין ביקש וקנה ממנו את הציוד אך הקצין השאיר גם את המשאית. ציוד הצילום שקנינו מהרוסי היה נדיר ומאוחר יותר מכרתי אותו בבוקרשט ברווח גדול .

החיים אחרי המלחמה, העפלה/ עליה  : בקיץ 1945 עזבתי את הבית ועליתי להכשרה של הנוער הציוני בבוקרשט. לקראת החורף התחלנו את המסע לכיוון ישראל דרך הונגריה, יוגוסלביה ואיטליה, ברכבות. הוצאנו דפים בעברית מהסידור ואמרנו שהגענו ממחנות עבודה ואנחנו בנסיעת המשך והעבירו אותנו בגבולות. היינו 120 חברים. קראנו לעצמנו פלוגות להגשמה. באיטליה היינו בסנטה מריה דבאי, שם קיבלנו שני בניינים גדולים וקיימנו חיי קומונה. עסקנו בלימודי עברית ו בספורט. אני הייתי אצן מעולה והגעתי למקום ראשון במכבייה הראשונה שהייתה באיטליה . נסענו לכיוון ישראל בסירת דייגים שאחד הראוטרים שלה התקלקל בדרך ולכן נאלצנו לעגון בתורכיה. לאחר זמן מה המשכנו עם אותה ספינה שהתקלקלה שוב בלב ים. טולטלנו עם הגלים ללא שליטה עד שהצלחנו לתקשר עם ספינת מעפילים "ברכה פולד" שכבר היו עליה 600 איש ואנחנו הוספנו להם עוד מאתיים ושמונה ויחד הצלחנו להגיע לחופי הארץ. נתפסנו על ידי הבריטים ונשלחנו למעצר בקפריסין.

במרץ 1947 הגעתי לישראל לנמל חיפה לאחר שהבריטים שחררו 1500 יהודים מקפריסין, כל חודש, בהתאם להסכם "בלפור ".

החיים בארץ ,פעילות ציבורית ותרבותית, המשפחה, המסר שרוצה להעביר לדורות הבאים : כשהשתחררתי מבית ליד שלחו אותי לבית עולים בתל אביב רחוב העלייה. התחלתי לחפש עבודה והגעתי ל"פוטו מונוכרון" בנתניה, אצלו עבדתי עד שהתגייסתי לצבא. גויסתי לחיל המודיעין ביחידה שסופחה לפלמ"ח והקמתי את מעבדת הצילום הראשונה בחטיבת הנגב. המשכתי לשרת בצבא עד 1958. בהמשך עברתי מספר מקומות עבודה : פתחתי חנות צילום, עבדתי כמנהל משק באסם, עבדתי בקמ"ג,  במכון ויצמן כמנהל אדמיניסטרטיבי, ועבדתי בתדיראן עד ליציאתי לפנסיה בשנת  1988. במשך השנים הקמתי משפחה, יש לי שלוש בנות, שבעה נכדים ועשרה נינים. רוב השנים התגוררנו בראשל"צ. הורי ושני אחיי עלו ארצה אחרי המלחמה, בשעה שאני כבר הייתי בארץ מגויס לחיל המודיעין .המסר שלי לדורות הבאים: "כל מי שהצליח לצאת מהגיהינום והקים משפחה בארץ הזו , הצליח למעשה לגבור על כל הצרותשלא נדע מצרות...".

אוטו פרלמוטר נפטר ב-29 בנובמבר שנת 2015 ונקבר בראשון לציון.

הפרטים נלקחו מראיון עם אוטו אשר נערך עבור "יד ושם", אוגוסט 2013.