דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

פוקס שלמה ז"ל

בן חנה ויואל
נולד בפולין
ב-1/9/1920
עלה ב-1935
גוייס ב-1942
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השלישי, פל' ד', חטיבת יפתח
בהכשרת כפר יהושע
תפקיד אחרון: סמל טכני
שוחרר ב-1949
נפטר ב-כ"ה תמוז תשעח, 8/7/2018
נקבר בתל עדשים

קורות חיים

שלמה פוקס נולד ב- 1.9.1920 טישובצה, פולין. עלה ארצה בשנת 1935, לנמל חיפה. המשפחה התגוררה בת"א. בארץ התגוררו כבר 3 אחים בוגרים: בלה- התגוררה ברמת הכובש, צבי- היה שוטר במשטרה הבריטית, ויהודית- עבדה ב"הארגז" [מאוחר יותר - "אגד"]. שלמה עלה עם ההורים ואח צעיר ממנו ב- 8 שנים, אליעזר. (שגם שירת בפלמ"ח).גיוס לפלמ"ח: 1942, התנדב בת"א. כנער, השתתף ביחידות ההגנה, במקביל לחברותו בנוער העובד והלומד. בתקופת מלחמת העולם השנייה, הבינו שיש להקים יחידות מיוחדות למלחמה- גם כי היו ארועים עם הערבים בארץ, וגם כי היה חשש שהצבא הגרמני/ האיטלקי, שכבר היה בלוב, יפלוש דרך מצרים לארץ. בהגנה- היה אתת, עד גיל 18 לערך, בשנת 1944. המקצוע כלל לימודי איתות בדגלים, פנסים (הליוגרף- כתב שמש) ומורס. חבר שהיה כבר ביחידות שהתחילו להתארגן (אז עוד לא נקרא "פלמ"ח"), המליץ עליו בפני בנימין גולדשטיין- מי שהרכיב את הפלוגה התל אביבית. גולדשטיין הגיע לפגישת הכרות עם כמה צעירים מההגנה. אח"כ, באחד הערבים , הזמינו לראיון אישי ב"בית לינה ונתן שטראוס" ברח' בלפור בת"א. הסביר לו כמה דברים על מה שמוקם, שלח אותו החוצה לחשוב 5 דקות. לא היתה לשלמה כל התלבטות: ידוע כבר מה קורה עם הערבים באזור, ידוע שאם האיטלקים יפלשו- הערבים יחסלו את היהודים שבארץ. היה ברור שזו מסגרת צבאית עילית יותר מיחידות ההגנה. לאחר כחצי שנה בה התארגנה הפלוגה, הוצאו למשמר העמק לכ- 3 חודשים. שם עברו קורס חבלה, הכרת חיי הערבים וסיירות. האימונים שם כללו סיור באזור שעד ואדי ערה. אחרי שלושת החודשים הראשונים, עברו ל- 3 חודשים נוספים בעין שמר: בעיקר היו מסיירים בשטח שמ- ואדי ערה/ חדרה עד הירדן, ועד גשר "אדם", על הירדן שאחר-כך פוצץ בליל הגשרים, דרך אזור ג'נין וחוצה שומרון: המטרה היתה הכרות מעמיקה עם השטח, הואדיות, המעיינות, ורצון להסתדר בתנאי המסעות בשטח לאורך ימים ארוכים. משם, עבר לקורס מ"כים ברמת הכובש: שם היה כשנה. ככל הנראה, יש קושי בתיארוך מדוייק. בתקופה זו האיטלקים פעלו בלוב ולכן היחידה הושארה זמן רב יותר בשטח. נותר לשלמה עוד כחצי שנה עד לשחרור ולא היה ברור מה לעשות. שלמה ביקש ממטה החטיבה להשתחרר ולעשות לביתו: לסייע לכלכלת ההורים. נמסר לו להפגש ביום המחרת עם מישהו שיחכה לו עם עיתון ביד ברחוב אלנבי בת"א. בפגישה, התברר שזהו אחד מהמנהלים של התעשיה הצבאית. עבד שם בתור חרט למשך כחצי שנה בבית מלאכה ליצור פגזים למרגמות 2 אינטש. עבדו שם 4 אנשים על 4 מחרטות. המחרטה שקיבל עשתה עבודתה באופן האיטי ביותר. באיזשהו שיפור טכני שלמה הצליח להוסיף אילתור שהקפיץ משמעותית את תפוקת הפעילות של המחרטה כך שנוצר פער לטובת המחרטה הזו. כשביקש לסיים את העבודה כדי לעלות עם הקבוצה לרמות נפתלי, מנהל בית המלאכה סרב לשחרר אותו ואף איים שאם עוזב- לא יוכל להגיע לרמות נפתלי. נאלץ להשאר תקופת מה נוספת. במהלך תקופה זו היתה קבוצה ממקווה ישראל שהתחילו לחשוב להקים מושב. ביחד עם חברים נוספים הקבוצה התחלקה - חלקם היו מיועדים להקמת כדורי, וחלקם לרמות נפתלי. קבוצת כדורי היתה בהכשרה. שלמה פוקס- היה בהכשרה בכפר יהושע המיועדת להקמת רמות נפתלי. עבד במשק גבעולי. ההכשרה חיה באוהלים במרכז המושב. שתי ההכשרות עלו סמוך זו לזו לקרקע. היה איחור מה בעליה לקרקע בשל עיכוב בהסדרה בין קק"ל לבין הערבים בעלי האדמה. בתקופה זו החלה מלחמת השחרור. בתחילה שימש כנהג משוריין, אח"כ הועלה לדרגה של טכנאי גבוה יותר. במלחמה- סייעו בכיבוש מצודת כח הסמוכה ואת צפת. ירדו וכבשו את טבריה. כשעזבו את רמות נפתלי ישבו ביסוד המעלה. גייסו את הקבוצה לכל מיני משימות שדרשה המלחמה: שלמה נהג על משוריין כך שהיה יותר בתוך הקרבות. אחר-כך התנהל קרב עם הסורים על-יד דגניה. (אחד הטנקים נכנס לתוך דגניה ב'. אחד ה"זקנים" של דגניה ב' חיסל את הטנק עם בקבוק מולוטוב). לעיתים, כחלק מהגדוד, היו נעזרים בחברי רמות נפתלי לסייע בהעברת עולים מסוריה- לארץ. היחידה היתה בגליל - בגדוד השלישי שהיה מורכב מהכשרות דפנה/ דן- עד- טבריה. אז התחילו בהקמת חטיבות: הוקמה חטיבת יפתח מהגדוד השלישי והראשון. אלו היו מאזור עמק יזרעאל המערבי. ערבים רבים ברחו מהאזור, ויחסית היה שקט בגליל. הוחלט להעביר את חטיבת יפתח לאזורים אחרים. בתחילה הועברו לאזור רמלה למבצע לרל"ר- כיבוש לוד, רמלה לטרון ורמאללה. הגדוד שלו כבש את לוד. במבצע, יחידות חטיבת הראל לא הספיקו לכבוש את לטרון ורמאללה. אז גם נפתחה הדרך לירושלים- דרך בורמה. כמו כן נפתחה דרך מדרומית לבית שמש- המגיעה להדסה עין כרם. בהפסקת האש האו"ם פיקח על המעבר לירושלים דרך באב אל וואד (=שער הגיא). כדי לאפשר לחטיבת הנגב לצאת למנוחה והתארגנות עברה החטיבה לאזור הנגב: התיישבו ב"דורות". היה ברור שיש להתארגן לעוד קרבות. גם בתקופה זו שימש שלמה כסמל טכני בגדוד שישב באותה עת בבית חנן. משם עברו לבית חנון במטרה להיכנס לעזה. למעשה- הכוחות דלקו אחר הצבא המצרי הבורח- לכוון עזה. במבצע יואב- נפצע- ביד ובאזור הגב: פגז נורה מכוון רצועת עזה חצי שעה לפני הפסקת אש. בהפצצה זו נפצעו עוד 6 לוחמים ונהרג לוחם. פונו על-ידי משוריין מאזור הקרבות, ואחר-כך לקיבוץ רוחמה שם היה בית-חולים גדול יותר. מאוחר יותר הועבר לבית-חולים בסירקין שם נותח. היה תקופת מה בתל השומר ובסרפנד (צריפין). התחילה תקופת הבראה במחנה יונה בת"א. הוא לא רצה להיות שם. בסרפנד היתה המפקדה העורפית של החטיבה. פגישה מקרית עם קצין הרכב של הגדוד השלישי הביאה להצעה לעבור להיות סמל טכני בגדוד 9 בג'וליס. בהמשך- נעשה קצין טכני בחטיבה 7. היה בתפקיד "קצין רכב א'". תוך כדי תקופה זו הלך לקורס קצינים. היה בצבא עד גיל 33. היה מיועד לקורס קציני שריון. החל להרגיש ש"הרכבת בורחת" ושעליו למצוא עצמו ולמצוא עבורו מסלול חיים אזרחי. נכנס למפקד החטיבה וביקש להשתחרר מסיבות אלו, למרות שהיה חתום לקבע. הוסכם לשחררו. ניסה לחזור ל"אגד", שם עבד כנער עד לגיוס לפלמ"ח. נמסר לו שלא מקבלים שם אנשים בני למעלה משלושים. נשלח מהצבא ללשכת נכי צה"ל. הוצע לו לשמש כפקיד בעיריית ת"א או כמסגר בתע"ש/ "בֶּדֶק". חודש עבד שם במחלקה כללית כמסגר מקצועי. הכין כסאות. המחלקה נסגרה. הוצע לו פיטורין או לעבוד כפועל פשוט בפחחות מטוסים. בחר באחרון. אז רק התחילו ללמוד את נושא הטיפול במטוסים בארץ. המחלקה עסקה בתחזוקת מטוסים ובהסבות מטוסים צבאיים לאזרחיים. במסגרת עבודתו שם פתר בעיות טכניות לקשיים שנוצרו: הכין ארגז כלים מסודר לכלי העבודה שבמחלקה. באחת הפעמים- הובא מטוס שה"אף" שלו נכנס פנימה לאחר התנגשות עם ציפור. התכנית היתה לחתוך את האף מסביב ולשלוח למפעל בארה"ב. הוקצב סכום כסף לכך. שלמה החליט לנסות לפתור: נכנס לתוך אף המטוס, בעזרת פטיש בו היכה על קרש בחרטום ההפוך, "קפץ" ה"אף" למקומו. הגיע מנהל העבודה האמריקאי, אמר "פאק אוף" ונעלם. שלמה נכנס לתוך המטוס ליישר מקומות קטנים וכשיצא- ראה התקהלות מנהלים שקוננו על כך שהובטחה הכנסה למפעל בארה"ב.... כל אותן השנים שמר על קשר עם משפחת גבעולי, המשפחה ה"מאמצת" בכפר יהושוע. אחת מבנות המשפחה, תמר, הכירה בן תל עדשים, נישאה לו וחיה שם. היא הכירה לו את חברתה החדשה בתל-עדשים, צפרירה. בשנת- 1956, בהיותו בן 36, נישא לצפרירה ועבר לגור איתה במושב, בסמוך להוריה. צפרירה, בת צעירה אחרי 3 בנים, שכולם נישאו והתגוררו בתל עדשים במשקים שלהם. היא היתה בת ממשיכה במשק הוריה, חנינה ומאיר צילביץ. ביחד הם הקימו משק חקלאי משגשג. תחילה היו במשק רפת ותרנגולות לביצים, גידולי פלחה. בהדרגה התרחבה הרפת לממוכנת. גדל הלול. לאחר מכן, במקום תרנגולות, הוסב הענף להודיות להטלה. בשנים מאוחרות יותר הוחלפה הרפת בגידול עגלים. לשלמה וצפרירה שלוש בנות. שלושתן עם תארים אקדמאיים במקצועות מבוקשים. שלושתן מתגוררות במושב עם בני משפחתם. שלמה פוקס התגורר במושב תל עדשים עד לפטירתו בשיבה טובה ביום ראשון כ"ה בתמוז תשע"ח, 8 ביולי 2018. מסרה את הפרטים: הבת, נגה דאן פוקס.