דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי פינטו יצחק ז"ל

בן חנה ואברהם
נולד במצרים - קהיר
בד' אייר תרפ"ה, 28/4/1925
נפל בקרב במיבצע מות לפולש
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: משלטי חוליקאת - כאוכבה
נקבר בכפר ורבורג
בן 23 בנפלו

קורות חיים

יצחק, בן אברהם וחנה, בן יחיד להוריו, נולד ב-28.4.1925 בקהיר, מצרים. סיים גימנסיה צרפתית ועבד בפקידות. בגיל 10 הצטרף ל"השומר הצעיר" והדריך בו שנים רבות. יצא לטיולים, ימי עיון וכינוסים, ופעל למען ביסוס התא הארצי של תנועתו והיה מוכן להקדיש לה את כל אשר לו. התמסר לפעולות למען הקרן-הקיימת-לישראל וה"הגנה".
לאחר הכשרה חקלאית קצרה במצרים עלה ב-15.4.1946. זמן-מה עשה עם הגרעין שלו בכפר-מנחם ואחר-כך עבר עמו לתל-עמל. היה רועה. ב-1.5.1947 הצטרף לקבוצת "נחשונים" ועבד כירקן. בנובמבר אותה שנה עלה עם הקבוצה הראשונה להתישבות בחזלה שבנגב. היה אפסנאי הנקודה.
בתחילת יולי 1948 הצטרף למחלקת המשקים שהוקמה לאבטחת השיירות והדרך לנגב. המחלקה יצאה לפרוץ את הדרך בסביבת כאוכבה, הותקפה קשה ורבים מאנשיה נפלו. יצחק התנדב לפעולה זו. על אף היותו חלש מבחינה גופנית פעל באומץ-לב יוצא מן הכלל.
בהסתערות זו על משלט חוליקאת נפל, ביום י"א בתמוז תש"ח (18.7.1948). נקבר ברוחמה. ב-26.6.1950 הועבר לכפר-ורבורג.
זכרונו הועלה על דפי החוברת "בדרך למשלט".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - מאהרון

עוד אינני מתאר את כבד הדין - עוד אינני יכול להרגיש את המציאות המרה - הם נפלו! הם אינם! - לא נכון - ולא שמץ מזה - מי זה המשקר לי? - עוד רואה אנכי לנגד עיני כתמונה בהירה וברורה: בהתעוררי וצמרמרת עוברת אותי אחרי ליל בלהות, בו חלמתי על אחד או שנים מהחבריא - רטט, ואמיתותו של הדבר מתבהרת - ושוב איך זה יתכן? איך יכול לקרות הדבר?
רק אתמול דברתי עם אריה - רק שלשם טפחתי ליצחק על שכם ולא מזמן נפגשתי עם עמוס ויצחק ב.
חלום! חלום! הם חיים: מדברים אלי - משוחחים אנחנו יחד - לא יתכן - רק בשליחות נמצאים הם - זאת היא האמת היחידה! בשליחות הקבוץ, בשליחות התנועה, על משמר העם והמעמד. עוד אפגש אותם - כמו שאפגש את יתר חברינו אשר בשליחות בגולה - גם הם ממלאים שליחותם בטרם נקלטו בינינו, וגם אלה אשר נשמו כבר את רוח התחיה והפליגו לכל קצוות כדור הארץ לבשר את מלחמת האדם והעם לחרותו - הרי כולם יחזרו.
יצחק - מצאתי אתמול כמה תמונות. צעירים הינו - כי כבר כמעט תריסר שנים עברו מאז.
הזוכר אתה את כל המאורעות בצעדנו בראשית.
הזוכר אתה את האנדרלמוסיה של התחלתנו בתור קבוצה, התוהו ובוהו בימי חורף - הזוכר אתה התהוות הקבוצה וגאוותך על שמה המפואר "מרחביה" אשר סימל את לב התנועה, את עצם חייך? הזוכר אתה את הטיול הראשון של הקן, הראשון של קן מאורגן בגבולות המדבר - על חולות לוהטים באמצע הקיץ? הזוכר אתה את המחנה הראשון, מחנה קראנו לו בצחוק: ארבע ילדים עם המדריך, רחוק רחוק מכל העולם - איך שרנו ושוחחנו בתוך אוהל קטנטון לאור פנס הרוח, איך גילינו לראשונה את סוד קסם החיים, החיים השומריים והלילה הזה הראשון למינו ברחנו מהבית, יצרנו את החוליה?
לבטח שזוכר אתה את השתלשלות תולדותנו משבט "בני מדבר נודד" לקבוצת צופים המתחילה לפלס לעצמה את דרכה מקבוצה של צעירים עד לגדוד של חברים "רעים" מחניכים למדריכים, מגדוד של אחים לחטיבת לוחמים בעלי הכרה ומרץ - טיולים, מחנות קיץ וחורף, ימי עיון ולימוד, כינוסים ומועצות, וימי עבודה - פתאום נפרדנו, נפרדנו במרחקים קטנים, אך התקרבנו יותר לאמיתו של דבר. נפרדנו כי נקראת לתפקיד, כי ענית לצוו פתיחת קן חדש, הרחבת המסגרת המגשימה, הפצת הרעיון היקר לך. והתקרבנו בשותפות האחריות.
וידעת לארגן, וידעת להגשים. לא רק בהדרכה צעדת כי גם בארגון. כה רבים היו מאמציך לבסס את התא המקומי הארצי של תנועתנו הגדלה, כה הרבה מרץ ועוז השקעת ללא חשבון להצלחת המפעל - ואני זוכר איך התמסרת לפעולות למען הק.ק.ל. הפעולה הציונית הציבורית העיקרית, כי גם זאת היתה דרך להחיות בנפש חברינו את רגש הפעילות הציונית, את ההקרבה למולדת, את ההקרבה משלנו, את ההתגברות על הקשיים למען עמנו הדל. אני זוכר היטב לשם מה חיית, והיית דוגמה למופת. הקרבה ללא חשבון, התמסרות ללא גבול, נאמנות לטוהר הדגל ולזוהר הרעיון, הגשמה עצמית, רצינות בפעולה ושותפות נאמנה באחריות, כל אלה לא היו אלא זוויות שונות בחייך...
הראת לנו כי כה אפסי הוא האדם בסולם האנושות, כי אין הפרט מתחרה עם עצמת מפעלו וכה אדיר מנוף ההגשמה, כה חשוב הפוטנציאל האקטיבי.
ידעת לרקוד וגם לארגן, ידעת לשכנע וגם לפעול כי יקר מכל היה רצונך ולחימתך לייצירת האדם החדש האדם החופשי במלא המובן, היהודי הקם לתחיה. וכה מעט שקלו בעיותיך הפרטיות החמורות ביותר, מצב משפחתך בגולה הקשה עד מאד, את בעיתך בחיים השיתופיים ובפרט בתא הקיבוצי שלך. רצונך להחיות את החזון היה גדול ואף רגע לא סטית מדרכך הברורה, אף פעם לא נרתעת מעול הלחימה המתמדת, להגשמת אופי חדש לאדם ולחברה כי גדולה היתה אמונתך באדם, ברורה דרכך, וטהור חזונך.
בגאוה הגשמת כל תכניות ימי חייך, את חזונך, וגם בגאוה אתה ממשיך בתפקידך, בדפיקדך המתמדת בלבנו, בהדרכתך למלחמת חיינו, בהאירך לנו את חזונך - חזוננו.
לא נאכזבך. נתיצב לצווך, נענה לך. נענה לכם.

אהרון
מתוך "בדרך למשלט"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - מחיים

שנה חלפה, שנת יסורים וסבל, שנת דמעות אבל ודמעות שמחה, שנת קרבות והקרבות, שנת מלחמה ונצחון. אך אתה יצחק לא זכית בסבל זה ובשמחה זאת. נפלת בהתחלת הדרך. בטוחני שרצית להשתתף גם בסבל וגם בנצחון זה. זאת היתה דרכך מאז ומתמיד - דרך הגשמת הציונות החלוצית הגדולה.
זוכר אני אותך כמחנך ומגשים בכל עת. תבעת מעצמך שבעתיים מאשר תבעת מאחרים. חלק בלתי נפרד היית מחיים אלה השופעים חדוות נעורים וחזון. תמיד בקשת לחנך לפי רוחך והשקפתך. הכרתיך ברגעי שמחה - מוכן תמיד היית לשלב ידיך בהורה המאירה פנים ומלהיבה לבבות. הכרתיך גם ברגעי הכרעה ב"ארגון ההגנה" במחתרת.
זכורות לי התלבטויותיך בהגיע זמן ההגשמה העצמית, כי בן יחיד היית להוריך, וקשה היתה ההכרעה. חובתך להוריך היתה גדולה, ובכל זאת עלית בדרך לא דרך בשנת 1946, היות וחובתך למולדת, לעם ולתנועה היתה שבעתיים גדולה.
זוכרני אותך, בארץ, בהכשרה בקיבוץ כפר-מנחם ובתל-עמל. חיי עבודה ויצירת חיים חדשים. אהבת את ריח האדמה והעץ. אהבת את עבודתך ואת עדר הצאן, לעולם אזכר תמונה אחת: בשמירה הייתי, חכיתי לך כדי לסגור את השער, השמש התחילה שוקעת והערב פורש כנפיו על השטחים המוריקים. שקט, דומיה, אושר ושלווה. ופתאם קולך הגיע אלי קורא לתועים לחזר לעדר, וממרחק ראיתי את ענן האבק ההולך ומתקרב בדרך העפר. ראש העדר הופיע גורר אחריו גם את העדר וגם את ענן האבק. עצמתי עינים לכמה רגעים בהם הפסקתי לא בלבד לראות אלא כמעט גם לחיות. אחרי כן הופעת בין שני עמודי השער, כשמקל בידך, תרמיל על צדך, כובע טמבל על ראשך וחיוך מלא סיפוק והנאה על פניך. סיפוק קברניט האניה שמגיע לנמל, מחוז חפצו, אחרי סערה גדולה.
ובנחשונים הפרידו בנינו תפקידים ומרחקים גדולים. קבלת על עצמך לגשר ביני ובין הקיבוץ. מכתביך עודדו אותי בשליחותי. ידעת את זאת ויפה עשית.
חזרתי ארצה לנחשונים אך לא זכיתי לראותך. בנגב היית במחלקת המשקים. נפלת בקרב על חוליקאט. קרב המעטים נגד הרבים, קרב הסטנים נגד הויקרזים, קרב האמונה במלחמה צודקת נגד כח אכזרי ועיוור. הלכת בלי היסוסים כי זאת היתה דרכך מאז ומתמיד.
רק שנתיים היית בארץ. לא טעמת טעם המולדת. מלא היית געגועים לטבע ולחיים. עזבת אותנו בתחילת יצירתנו הקיבוצית, ותחילת דרכנו.
נשבענו לך, יצחק, נפילתך צוו היא לנו להגשים ולהשלים את חזונך חזוננו - נשבענו.

חיים ס.
מתוך "בדרך למשלט"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח