דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי פוקסמן אלימלך (אליהו), "אליק" ז"ל

בן מרים ומשה
נולד במחנים
ב-כ"ב טבת תרפ"ה, 18/1/1925
יחידות: גד' 53
נפל בקרב בהגנה על קיבוץ נגבה
ב-י"ב אייר תש"ח, 21/5/1948
מקום נפילה: נגבה
נקבר בבאר טוביה
בן 23 בנפלו

קורות חיים

אלימלך ("אליהו", "אליק"), בן משה ומרים, נולד ביום כ"ב בטבת תרפ"ה (18.1.1925) במחנים. גדל, למד ועבד במשק הוריו בבאר-טוביה.
מראשוני הפלמ"ח ומטובי המקלענים בבריגדה העברית בחזית צפון איטליה. בנפול חברו, אשר היה משרת עמו ביחד כמספר 2 ליד הברן, תפס מיד גם את מקומו והמשיך במקום שניים בפעולה, לבל תהיה הפוגה לאויב. אחרי מלחמת-העולם שוב היה לחקלאי מסור במשק ובן אוהב ומסור להוריו.
השתתף בפעולות ה"הגנה" בחורף תש"ח, ובראשית הפלישה המצרית, כשנדרשה באר-טוביה לשלוח עשרה מבניה, הפציר אליק לשלוח גם אותו, אף כי אך זה עתה הוסרה תחבושת הגבס מעל זרועו. העניק לחבריו מנסיונו הצבאי והשפיע עליהם מהתמדתו בנשיאת תלאות ומעוז רוחו בביצוע משימות "בלתי אפשריות". בהפצצת מטוסי האויב על נגבה התמיד בהמטרת אש ממקלע ברן במטרה להפילם.
נפגע מפצצת אויב ונפל ב-21.5.1948. נקבר בבאר-טוביה.
זכרו הועלה בחוברת "לזכרם..." (לזכר חללי באר-טוביה, אייר תש"ט).

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו

נדמה כי רק אתמול היה הדבר, אליק בא הביתה, באותו ערב היה עייף, מלוכלך ושערותיו לא סרוקות. אך פניו מזהירות ובת צחוק נסוכה עליהן. בת צחוק של אושר. ''לו ידעת איך כבשנו את הכפר הארור, איך ברחו הגבורים שהעזו לעצור את מכוניתנו'', כך סיפר אז באותו יום אחרון שחתם את גורלו. אך לא הוסיף לספר, אמו הפסיקה אותו והאיצה בו להתרחץ, לנוח, כי לא עצם את עיניו בלילות האחרונים וגם רעב היה, ''אך לא, אין פנאי'', אמר, ''הן באתי רק לומר לכם שלום, ולהראותכם שבריא ושלם הנני, אל תדאגו,,.
מיד שמענו את טרטור האופנוע האהוב עליו, הבטתי לדרך - נראה רק האבק הסמיך ומבעדו ראיתי בקושי את אליק היושב על האופנוע, ידעתי שעייף ויגע הוא, אך ישב זקוף ומאושר, כי באותם ימים היה באמת מאושר
ראיתי כי מלחמה התחוללה בנפשו של אליק, כאשר היה עוד נער צעיר, קשה היה עליו להחליט להצטרף לפלמ''ח, כי אבא לבדו במשק ומי יעזור לו, אך מוכרחים ללכת.
מה הלמו אותו מדיו הנקיים והמגוהצים תמיד עם סמל הבריגדה עליהם. לעולם לא שכח את הוריו ומשפחתו. מן הבריגדה חזר אלינו בריא ושלם, רציני ושקט אך חל בו שינוי כלשהו, אצילות שפעה ממנו וטוב לב.
חזר מלא מסירות ורצון לשנות וליפות את הבית והמשק והוריו היו מאושרים, הנה סוף סוף חזר.
מראשוני הפלמ''ח ומטובי המקלענים בבריגדה העברית בחזית צפון אטליה. בנפול חברו אשר שירת איתו כמס' 2 ליד הברן, תפס מיד את מקומו והמשיך במקום שניים בפעולה, לבל תהיה הפוגה לאויב.

מתוך ''אלה הבנים'' מ. אזורית באר טוביה.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

רשימות לזכרו

''הפעמון'' - גליון 6 יוני 1958

לכ. בית הספר מבואות!
אני שולח לכם את תמונתו של בני כשהוא במדי הבריגדה, מפני שלדעתי שנות שרותו בצבא הבריטי ובבריגדה הן שאיפשרו לו להבין את התסבוכת של הענין היהודי המיוחד בתוך המערבולת העצומה של מלחמת העולם השניה. פגישותיו המרובות עם הנאצים בקו החזית ולאחריה, ואחרי כן עם אחינו בני ישראל פליטי השואה, הן אשר עדנו את רוחו ועיצבו את דמותו הנאצלה
אתם מבקשים ממני מבחר דברים שכתב ונשארו איתי, ואכן דברים נבחרים שאפשר לכנותם דברי הגות, היו שזורים ומשובצים בתוך מכתביו המרובים שקבלתי ממנו מדי שבוע בשבוע במשך שנתיים ומעלה, מכל ארצות אירופה בהן נדד. אך לצערי הרב ושברון ליבי נעלמו הללו כליל עקב אירוע משפחתי טרגי אחר שקרה סמוך למותו, על כן אנוס אני להסתפק ולתאר לכם בקצרה את תולדותיו שמהן תוכלו לעמוד על נפש חלוצית סוערת אשר ינקה וספגה בקרבה, בתוך הסביבה שבה נולד, גדל והתפתח, את רוח ההקרבה המיוחדת לדור שידע לבצע ולהגשים את כיסופיו ומאוייו של עמנו מזה אלפים בשנים.
בני הבכור אליק (אלימלך) פוקסמן נולד בשנת 1925 בקבוצת מחנייםבגליל העליון ועבר אתנו כמה תחנות נדודים עד הגיענו בשנת 1930 לבאר טוביה שעל הספר הדרומי, לאחר שנשרפה ונחרבה כליל בשנת 1929 ע"י הפורעים המוסתים של המופתי הידוע לשמצה. הוא היה יפה תואר, שער בלונדיני, עיניים כחולות ומביעות טוב לב, וקלסתר פנים נחמד ונעים למראה.
כאן בבאר טוביה נכנס לבית הספר והמשיך בו את לימודיו וסיימו ומצא את עצמו בתוך הקלחת האיומה של המאורעות בפנים הארץ, מלחמת העולם השניה בכל מוראותיה, הוא גמר את לימודיו ופניו ישר אל עניני בטחון ובכל תוקף דרש מאתנו, הוריו, היתר גיוס לגדוד העברי אשר גויס אז. לא הרשיתי לו מתוך נימוק שעודו צעיר, אבל הצליח לסחוט היתר גיוס לפלמ''ח בהבטחה שיותר לו להצטרף לגדודים העבריים שבצבא הבריטי במלאת לו 18 שנה. שנה שלמה פעל בפלמ''ח ושם קבל את הכשרתו הצבאית הראשונה, ובמסגרתו עברו עליו מספר פעולות סודיות שעד היום הזה איני יודע את פרטיהן, אם כי יש לי הרבה לספר על התלבטויותיו הנפשיות באותו פרק זמן סוער, מבחינת נטשו את משק הוריו אשר היה כבר זקוק לעזרתו.
במשך כל אותה שנה השתדלתי לשכנעו שהתגיסותו לגדוד העברי אינה הגיונית ביותר, כאשר נהיה זקוקים לכח משלנו כאן במקום ביום הפקודה, אבל הוא הוכיח את ההיפך, כי רק שם בתוך הצבא הבריטי בעל המסורת הצבאית המובהקת יוכל לרכוש את הידיעות הצבאיות אשר בודאי נהיה זקוקים להם ביום מן הימים.
בחודש מרץ 1944 מצא את עצמו בגדוד העברי.
על מנת להבין את הנפש היקרה, הטהורה, והמסורה לבעית הבעיות שלנו, מספיק יהיה להביא בפניכם סיפור קטן זה:
באחד הימים בבואו הביתה לחופש, הוא הביא מדליה עשויה עץ זית מעשה ''בצלאל'' הבנויה בצורת לוחות הברית מצופה נחושת שתחריט שני מתגוששים על פניה. ועל שאלתי מה זה? ענה: במסדר אחד הודיע הקצין שהוחלט לערוך התחרות של שני צעירים מתגוששים מתחילים, אחד מגדודינו ואחד מהגדוד הערבי, על כן הוא מבקש מתנדב. עברו כמה רגעים ואין איש יוצא לקבל עליו התפקיד אם כי היו בינינו מספר מתגוששים טובים. לא יכולתי לסבול את השתיקה המעיקה שבצבץ מתוכה זלזול סמוי בגאותנו הלאומית, ואתה גבורה שאיני יודע לא את מקורה ולא את פשרה אפפתני, וצעדתי שני צעדים קדימה אם כי מעולם לא התגוששתי וגם ידיעותי היו קלושות מאוד בתורה זו. וככה נקבע היום והשעה וגם סרג'נט בריטי משופם בעל פנים זעומים ודורסניים שישמש לי פטרון בהכנות לקראת המאורע וגם בתוך המשחק.
בהגיעי ביום ובשעה המיועדת לזירה תקפוני חולשה ופחד נוכח יריבי הערבי השחור ורחב הגרם, המגודל ובעל הפנים המחוספסים והמצולקים שהעידו על קרבות התגוששות רבים. צמרמורת אחזתני, פני חורו כסיד, כשתארתי לי את המפלה הגדולה שצפויה לגדודי ועמי, ואמנם כעבור כמה סבובים נאלצתי לעבור להגנה, הוא הנחיל לי מכות קטלניות אחת אחרי השניה, וכאשר הרגיש בי סימני התמוטטות ראשונים פתח את פיו בקללות, חירופים וגידופים והתרברבות בלתי מרוסנת, ואחריו החרה החזיק כל גדודו מתוך צפיה למפלתי, לעומתם חברי בני גדודי עמדו בשקט ואבלים למחצה. בראותי כל זאת החלטתי בקרבי - זה לא יהיה, לא אעניק להם תענוג ממין זה, ותמות נפשי עם פלישתים ובלבד ללמד אותם לקח.
אזרתי כח וכעבור מספר סבובים שכב יריבי שרוע במלא ארכו על הרצפה וזרם דם פרץ מפיו. הוא הוצא על אלונקה בלי הכרה. אז הופיעו השופטים וביניהם קצין גבוה והושיטו לי את המדליה הזאת.
נשמתי לרוחה ושפתי דובבו בלחש: התגיסותי כדאית הייתה אפילו בשביל הישג קטן זה. בשנת 1944 היה עם הבריגדה באירופה, לחם בחזית אטליה. הצטיין בקרב וזכה בפרס בצורת חופש לפלורנץ מקום הבראה לקצינים בלבד.
הוא היה צעיר מתון ושקט, דבריו התנגנו בקול נמוך ורוגע, פעמיים חשב על כל מלה שהייתה ממש בסלע.
וככה ביום 21 למאי 1949 נפל שדוד במערכה על נגבה אחרי השתתפות פעילה בכיבוש כל כפרי האזור שלנו.
יהיה זכרו ברוך לנצח
י. אביאלי


מתוך ''הפעמון'' - עיתון תלמידי ביה''ס ממלכתי אזורי, מבואות בית טוביה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.