דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי וינהבר אורי ז"ל

בן דבורה ודוב
נולד בתל אביב
בכ"ז ניסן תרפ"ו, 10/4/1926
יחידות: פל' א'
בהכשרת שדמה
נפל בקרב
בג' טבת תש"ח, 16/12/1947
מקום נפילה: סמוך לרביבים
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 20 בנפלו

קורות חיים

וינהבר אורי בן דוב ודבורה. נולד ביום כ"ז בניסן תרפ"ו (10.4.1926) בתל-אביב. בבית הוריו הפועלים קיבל חינוך פועלי-ארצישראלי מילדותו. למד בבית-החינוך לילדי העובדים והיה חבר "הנוער העובד". גמר את בית- הספר המקצועי על שם מכס פיין, ובחופשות-הקיץ היה יוצא עם חבריו למחנות-עבודה במשקים.
בשנת 1944 יצא עם קבוצתו להכשרה, תחילה לגינוסר, אשר בה עסק בדיג, ואחר-כך - ליגור, במסגרת ההכשרה המגויסת בפלמ"ח. בנובמבר 1945 עבר עם קבוצתו מיגור למשק רביבים, היא עסלוג'. שם קיבל על עצמו תפקיד נהג המקשר את הנקודה המרוחקת עם הישוב, על-ידי הספקה, הובלת מים וכו'. ניקשר מאד למקום ולחברה והיה לאחד מעמודי-התווך שלה.
באפיו הנוח לבריות, בכושר עבודתו, ביזמתו הרבה במשק, בפעולותיו התרבותיות ובנגינתו בחלילו התחבב על כל חברי המקום. היה קשור מאד להוריו ולאחיו הקטן ושיתף אותם בכל חויותיו, אם על-ידי ביקוריו הנדירים והחטופים ואם במכתביו, בהם ידע להביע את התלהבותו העמוקה ליפי הארץ, למפעל חייו ומטרתם: הפרחת הנגב.
באחד ממכתביו כתב: "דרך אחת לנו. היא הדרך העולה קדימה. כאן תהיה תקומתנו. אדם שבא למדבר לא יעזוב אותו ואפילו אם קשה היא הדרך, ורבות אבני הנגף".
ב-16.12.1947 הותקפה כיתת-רגלים יהודית בחלסה הערבית שעל-יד רביבים. אורי היה בין היוצאים לעזרת הנתקפים וחזר משם בשלום. כאשר חזר הכוח לרביבים, התברר שאין פתרון לבעיית הפצועים מהמארב בקיבוץ.
אורי נשלח כנהג הנ.נ. למחנה "משטרת ביר עסלוג", כדי לבקש ממפקד המשטרה הבריטית, שיזעיק רופא או אמבולנס כדי לטפל או להעביר את הפצועים צפונה. לאחר שהבקשה הושבה ריקם והובטח לחברים כי לא יאונה להם כל רע בגבולות המחנה, יצאו לדרכם חזרה. מיד נסגר עליהם תיל-המחנה ואש קטלנית הומטרה עליהם על-ידי המשטרה הערבית והשכנים הערבים.
אורי הוסיף לנהוג תחת מטר-היריות, אף-על-פי ששנים מחבריו כבר נפלו, והצליח לעבור את המחסום. רק לאחר שנפגע בכליותיו ובראשו ונפל על ההגה נעצרה מכוניתו. הנותרים נמלטו כשמטר-אש ניתך עליהם. מאורי הפצוע נמנעה עזרה. רק אחרי משא ומתן ממושך ומייגע עם האנגלים הצליחו חברי רביבים להוציא את אורי ופצוע שני לבית חולים צפונה בדרך לרחובות יצאה נשמתו. בו ביום הובא לקבורה בנחלת יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

ממכתבי עמיהוד פינס

חלף רק שבוע מאז האסון שקרה לנו. לאחר רציחתו של יודקה היינו המומים - לא יכולנו לשאת את ההכרה כי גם בנו שכלה החרב. דמומים ואבלים הובילנוהו, מעטים כפי שהננו, בלויה מזוינת. את קברו כרינו על הגבעה, שמעל האינטסיבי. זכינו לבית קברות עוד בטרם היות לנו הנקודה.
יהודקה נפל בהגנה על שירה שהותקפה בדרך לחזעלה. עשרות כדורים ירה עד אשר פגע בו בעורפו כדור המות. מפקפק אני, אם להמשיך ולתאר את הכל. הן זה עלול רק להגביר את חוסר שלוותכם ואת דאגתכם. אך חובה לספר 'איך נפלו גיבורים'
רזיאל נמצא כאן, בינתים, ואף עליו עבר מה שעבר על כולנו. אינני יודע אם זה סידור של קבע, אך אני מתאר לי, שזה מעודד את מצב רוחו ובכלל - הן מזמן לא ישבנו 'שבת אחים גם יחד'
רזיאל נמצא בגבולות ונסע אלי ל'ביקור'. הטנדר שלהם הותקף משיצאו מתוך הכפר חלסה בדרכם מחלוצה אלינו. אהרן שטולץ נפגע מיד פגיעה אנושה. הטנדר הספיק לעבור את המחסום ואח"כ קפצו כולם והשיבו אש. הם פגעו בשנים מאנשי הכנופיה לפחות (אלה השוטרים אשר ההודעה הממשלתית ספרה עליהם כי נפגעו בעסלוג') כנראה שהכנופיה היתה מורכבת בחלקה משוטרים ונוטרים. באותו זמן נפצע גם יוסף הפנר, חברנו (קובה) אשר נמצא איתם. הם החלו לסגת ורצו כ-2 קילומטר.
בינתים הוביל הטנדר את אהרן שטולץ אלינו ופרץ למחנה בבקשת עזרה. שטולץ מת בידיה של רחל'ה. מיד יצאנו ורחל'ה אתנו ומצאנו את החברה כ-2 ק"מ מזרחה לחלסה. רחל'ה חבשה את קובה שנפגע בחזה ובבטן. נו, תארו לכם ששם הייתי צריך לפגוש את רזיאל.
כשחזרנו החלטנו לשלוח את הטנדר לקמפ, לבקש כי האמבולנס שלהם יסיע את קובה עד בית אשל. בטנדר יצאו 6 אנשים. מפקד הקמפ סרב לעזור ורק הבטיח להביא רופא ערבי מבאר שבע. כשהחברים העירו לו שהם מרגישים מתיחות חשודה בתוך המחנה, השיב שבתוך המחנה הם מובטחים וזה כל מה שהוא יכול לעשות מצדו. הודו לו על אדיבותו. כשהסתובבו והגיעו עד המשטרה ראו כי המחסום של התיל הדוקרני מתוח לרוחב הדרך. באותו זמן נראה טנדר משטרה חוזר מחלסה והוא מלא שוטרים ונוטרים. בתוך חצר המשטרה היו אזרחים ונוטרים. אורי הצליח לפרוץ את המחסום מחיש את המהירות ובהיות המכונית כ-50 מ' מתחנת המשטרה, נתכה עליה אש מתוך המשטרה ומעברים, מהקמפ הצבאי ומוך הכפר עצמו. אריה יחיאלי נפגע בראשו ומת מיד ואח"כ נהרג גם ראובנצ'יק ששכה וירה. אורי נפגע בכליות ובראשו ונפל על ההגה. האוטו נעצר ושלושת הנותרים - יואל, חנן ושלמהלה החלו נמלטים כשכדורים שורקים מסביבם.
היריות נשמעו בבית אך היינו חסרי אונים לעשות דבר ורק כאשר ראינו את השלושה, שעברו בריצה את כל הדרך מן הקמפ לבית. היה ברור כי אריה, ראובנצ'יק ואורי שוב לא חזרו.לאחר כחצי שעה הגיעה המשטרה מבאר שבע. הם סרבו להרכיב את הסידור שיש לנו לאלונקות ולקחו את קובה סתם על מזרון. הם סרבו להוביל את רחל'ה לקמפ כדי לחבוש את אורי בטענת שקר כי נמצא לידו רופא! אח"כ נתברר כי היה נתון לטפולם של מרצחיו השוטרים והובל לבית אשל מבלי שתוגש לו עזרה ראשונה. הוא מת בדרך מבית אשל לבית החולים.
הגופות נשארו עד למחרת באשר נפל ואח"כ לא הוחזרו לנו אלא הובלו לבית אשל. המשטרה סרבה להובילם הנה והיו מוכרחיםלקברם שם באופן ארעי.
באותו לילה הותקפה חלוצה. רק אח"כ, כשלנו לא נשקפה כל סכנה, הופיע 'הטור המשוריין' והזהיר אותנו מפני 'פעולות תגמול' אך אנו עוד נקום נקמת הדם היקר שנשפך.
...
עמיהוד.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.