דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי שמעונוביץ אברהם ז"ל

בן רבקה ועזריאל
נולד בפולין
בט' אב תר"צ, 3/8/1930
יחידות: הגדוד השביעי - "באר שבע"
נפל בקרב
בכ"ה אייר תש"ח, 3/6/1948
מקום נפילה: אשדוד
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 18 בנפלו

קורות חיים

אברהם, בן עזריאל ורבקה, נולד ב-3.8.1930 בעיר קוטנו בפולין. ראשית חינוכו בגן-ילדים עברי. בשנת 1936 עלה עם הוריו לארץ. למד בבית-ספר עממי ברמת-גן. ברמת גן נפגש עם מורה-מחנך, בעל כשרון ומצויין באהבת ילדים, שהשפיע עליו הרבה והאציל עליו מרוחו. אז גמלה בלב אברהם ההחלטה להדבק במידותיו של המורה הנערץ ולהיות מחנך בישראל. ראה את החינוך כיעודו. באחד ממכתביו לחברו נתן ביטויו לאהבת הלימודים שבו: "...אני מבקש אותך, לך ללמוד! לפני שיהיה מאוחר! בתור חבר משכיל בחברה הקיבוצית תוכל להועיל פי כמה מאשר סתם חבר". משסיים את בית-הספר העממי למד בבית-הספר "תיכון חדש". את הכיתה השמינית התחיל בסמינר למורים בירושלים. בגיל 11 הצטרף ל"השומר הצעיר". בן 15 נעשה מדריך בקן. בן 14 הצטרף לגדנ"ע.
נער ישר-דרך היה. שאף לחיים חלוציים וראה את יעודו בהתישבות העובדת. החליט להשתלם בהוראה, כדי שיוכל להיות מורה בקיבוץ.
עם פרוץ מלחמת-השחרור התנדב מיד לשורות הלוחמים. על אף העובדה שנפסל פעמיים לשירות ביחידה קרבית, הצליח להצטרף לגדוד השביעי של הפלמ"ח. "לא אוכל להסתכל בעיני תלמידי לעתיד לבוא" אמר, "אם אדע בקרב לבי, שלא מילאתי את חובתי כצעיר עברי בארץ-ישראל".
בשירותו בצבא הצטרף לגרעין "השומר הצעיר" שובל. בגלל מצב בריאותו לא השתתף במרבית הקרבות.
ביום 3.6.1948 יצא עם חבריו לקרב הראשון, להתקפה על אשדוד. אחרי הקרב נשאר לחפות על נסיגת חבריו. ואף-על-פי שנפצע המשיך בחיפוי. בקרב זה נפל. נחשב כנעדר. אחר-כך נמצאה גופתו בסביבות אשדוד והובאה לקבורה ב-7.11.1949 בנחלת-יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכר אברהם

בראשית שנת הלמודים תש"ח נתקבל אברהם אל המכינה שע"י בית המדרש למורים בבית הכרם. בביה"ס התהלך שקט, מרוכז, צנוע. מתוך רצינות והרגשת אחריות התמסר ללמודים; כשרונותיו, כשרונות מורה בעתיד, החלו להבשיל ולהתגלות. הצעיר הבישן, הענו, התחבב על מוריו והיה רצוי לחבריו. לפני סוף שנת הלמודים התגיס לצבא ומלא גם הפעם את חובתו מתוך הרגשת אחריות ורצינות. ובשדה הקרב נפל...
בשעת הכניסה לבית המדרש למורים תאר את ימי ילדותו הנעימים בלנטשיץ (פולין), עיר מולדתו. אך לא רק זכרונות יפים ומשמחים נשארו לו מילדותו. מתוך הרגשת עלבון כתב: "זוכרני, כיצד היה נצבט בי לבי, כאשר לא נתנתני אמי לצאת החוצה, אל השוק, ביום חגם של הנוצרים, כי פחד פחדו היהודים לצאת באותם הימים, פן יכירום המתהוללים בחגם ואז לא יהיה מצבם טוב ביותר. זוכרני, מה נראיתי אז שפל בעיני וכמה בושתי על אשר אינני יכול להיות חפשי ולשחק בחוץ אף ביום זה. בלב הילד, החי וגדל בגולת פולין, התעוררה גאוה לאומית. יסורי הגלות לא ארכו, כבן שבע שנים עלה ארצה.
באחד מבתי הספר העממיים ברמת גן נפגש עם מורה מחנך, בעל כשרון ומציון באהבת ילדים, שהשפיע עליו הרבה והאציל עליו מרוחו. אז גמלה בלב אברהם ההחלטה להדבק במדותיו של המורה הנערץ ולהיות מחנך בישראל. אברהם לא השלים מעולם עם השניות בחיים, עם הנגוד בין החזון והמציאות. כיון שראה את החנוך כיעוד חייו, החליט להתגבר על כל המכשולים ולהגשים את משא נפשו. בבית המדרש למורים עשה תורתו קבע, למד במסירות וראה ברכה בעמלו. המורים עמדו על כשרונותיו וקוו שימלא תפקידו כמורה בהצלחה רבה, לשמחתו ושמחת חניכיו. עד שהגיעה השמועה המחרידה, כי אברהם נפל במלחמת החרות.
אביו אמר אחרי מותו, אגב שיחה: "הרי כל בעל חי אוהב את ילדיו, לא כל שכן בן אדם. יגוני עמוק, ובכל זאת מצליח אני להבליג על צערי והנני מלא גאוה, כשאני מעלה על לבי, שבני הוא אחד הצעירים, שבקרבן חייהם הקימו את מדינת ישראל".
יהי זכרו ברוך!

ו.מ. ביה"ס למורים העברי, בית הכרם

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

דמויות בסימנר

א) ר. בחור בודד, מכונס בתוך עצמו. יליד גרמניה שעלה זה לא כבר ארצה. שרת בצבא ובא בשנה שעברה לסימנר. כפוף, גבן במקצת, נמוך - וכולו שונה ומשונה מכל סביבתו. מתבלט הוא בתאותו למוסיקה יפה ודוקא כבדה שבכבדה. יודע הרבה בשטח זה. מיד להכנסי לגור בפנימיה ראיתי שיחס הסביבה אליו רע מאד. שונאים אותו, אין סובלים את חברתו, משפילים אותו עד דכא. לאחר זמן די רבה התרגלתי לדבר ולא ראיתי בו משהו יוצא מגדר הרגיל. אבל היום קרה דבר שלא אשכח אותו: ישבה חברה מצומצמת בחדר הקריאה. מקצתם קראו, מקצתם סרגו והקשיבו למנגינה ערבית ברדיו. נכנס ר. ורצה לסובב את הכפתור של הרדיו ולהעבירו לתחנה בו תשמע מוסיקה כבדה ואירופית התגוה היתה: התנפלות חבר אחד עליו, במכות וכל השאר בפה. הוא נכנס והתישב בפנה. מרגע זה לא יכלתי להמשיך ללמוד. הרגשתי מעין מועקה בלב, כאילו אני הנני אותו בחור רוק בן העשרים ושבע, ואני הנני כה בודד ובסביבה כה עוינת ובלתי סובלת.
כיצד יחיה בחור כזה בעתיד? מה יש לו בחיים? ובאתי לידי מסקנה. יש ויש לו - יש לו המוסיקה.

ב) י.ל. בחור כבן 18-19 שנה. בריא בגופו באופן נורמלי וכן כנראה גם אדם בינוני, במחשבותיו. עוד מתחילת פגשי בו עורר את תשומת הלב ולא לטובה. עוד ביום הראשון לבואי לפנימיה שמעתי צעקות צעקות וצעקות... יללות כשל אשה כורעת ללדת, צוחות של מהומה, גניחות ואנחות מכל הסוגים וכל המינים. יצאתי לפרוזדור ומצאתי אותו... צועק להנאתו.
עבר זמן והספקתי להכיר אותו כראוי... והוא כל כך שונה ממני בהלך מחשבותיו בפסיכולוגיה שלו, בדרכו היסודית. פרחח - במלוא מובן המילה. כל מחשבותיו והגיגי לבו - המין השני. הוא רואה את החבורה האמצעי למלוי תאוותיו המיניות ותו לא. רבות כבר פגשתי בבחורים המנבלים את פיהם ואשר מוסרם שונה מזה שלי, אך דבר זה נראה לי כבר לגועל נפש. וכל פעם שאני שומע מבדיחותיו ומנבול פיהו (היינו הך - שניהם), תוקף אותי גועל נפש וחפץ אני להקיא.
מילא, כשהוא לעצמו. יש גם כאלה בעולם! אך כשעולה על דעתי שזהו יהיה מורה לעתיד, מחנך דור - זועה תוקפתני ואומר: אולי לדור שכאלה יהיו מחנכיו.

ג) מש. בהופעתו הראשונה השאיר עלי רושם טוב מאד. זה היה באסיפת הפנימיה הראשונה ישבנו ודנו בהצעות ובדרכים לסדור חיינו המשותפים במוסד. הוא ישב והעיר מדי פעם בפעם הערות קולעות בקשר לסדר האסיפה ולסדור ענינים שונים. "בחור חושב ובעל שכל" - חשבתי בלבי. כמובן שהוא נבחר לועד הפנימיה (דבר שקורה לכל אדם המדבר באיזו חברה שהיא לפני מועד הבחירות).
התחילו החיים היומיומיים של הפנימיה. קו לקו, צורה לצורה, רשם לרשם והדמות נראתה לי באורה הנכון והאמיתי, ודוקא מתחת למסוה:
אדם גס רוח המסתיר את גסות רוחו בשנינות שכלית וב"התפלספות" הנמשכת לאין סוף. אגואיסט ואוהב עצמו - עד אשר ימנע דבר העלול לפגוע בו אף כמלוא הנימה ויהיה זה הדבר שיעזור בדרך היעילה ביותר לחברו הטוב. ומענין מקרה שקרה לי לראותו: קרה (וזהו דבר רגיל כמעט) ולא בא התורן לארוחת הערב. מש. לא היה חבר הועד ממונה על התורנות, אך כיון שנשאר יחידי מכל חברי הועד, היה עליו לסדר את הענין ולמצוא תורן. מ. מכריז: "מי מתנדב (בחור)?" אין איש ואז פונה מ. לחבר הועד האחר ומוסר לידיו את ענין התורנות: "אינני יכול להיות אחראי. אין מביניהם אף מתנדב אחד". החלטתי שזוהי בושה להגיע למצב חברתי כזה לחברת מורים בעתיד והתנדבתי. וראה, התנהגות של אדם, ואפילו לא חבר ועד, למופת! במקום להתנדב לבד במקרה כזה, מחפשים אחרים.
ואדם כזה, כלום יצליח בהוראה? - כמובן הוא יצליח ויצליח. יש לו הרגשת ערך עצמו מוגזמת להפליא. הוא אדם רב שכל ופקח ועל כן ידע "להסתדר" ומה יש לו בחיים? - אהבת עצמו מספיקה לו, ולשכמותו.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מצרור מכתביו

מזל טוב לכם ולכל היהודים!
אך מה אעשה וכעת בירושלים לא כל כך שמח. בעיר יש שריפות, כנראה על ידי הערבים ולא ידוע לי מה נעשה שם בדיוק. זה פגם כל כך את השמחה... ואיזו שמחה היתה כאן; כל הלילה רקדו ושרו וצעקו והשתוללו בלי הרף. נדמה לי ששמחה גדולה יותר לא היתה באף מקום. אך כעת פגה השמחה ובאה החרדה והדאגה. צריכים אנו לעשות את חשבוננו: מדינה קטנה, גבולות ארוכים מאוד, מהומות, יתכן מאוד ותפרוצנה - הלואי שאטעה ולא יהיה כך, אך מה אעשה: המצב עגום. מקוה אני שבמהרה יעלו ארצה כל גולי קפריסין, וכל יהדות אירופה הנמקה במחנות, מי יתן ותתגשם סוף סוך מטרתנו ונזכה לראות את כל עמנו בארצו - בארץ ישראל.

16.3.1948
אתם יודעים מה היה היום ועוד בירושלים? שלג! אתמול בשעה 10 בערב התחילו להשמע צעקות כמו של משוגעים בפנימיה. הצצתי החוצה והנה ראינו שלג יורד. כמובן שמרוב שמחה צהלנו כמו סוסים, והסתכלנו בו זמן רב. היום קמתי ופתחתי את החלון וראיתי שהשלג עוד ישנו. יצאנו החוצה, עשינו איש שלג וזרקנו שלג איש על רעהו. השלג כל כך שמח אותי עד שהחלטתי לכתוב לכם על כך.
עכשיו מתחיל להיות עצוב יותר: ירד גשם והשלג הפך לבוץ ועכשיו מחממת השמש וממיסה את השלג. חבל נורא!

26.3.1948
"חזק" אלי!
אמנם מאוד הייתי רוצה לראות אותך, אבל, נדמה לי, שאין כל כדאות לנסוע בגלל זה כמלווה ולהסתכן בדרך. הרי אתה יודע שלעתים קרובות נופלים קרבנות בדרך לירושלים. אילו היו שולחים אותך הייתי מבין, אבל כדי לבקר אותי?

25.5.1948
אני נמצא כעת במשמר הנגב. עברתי לכאן ממחנה האימונים שבו הייתי כל הזמן, אף על פי שחשבנו שנעבור לשובל שהיינו צריכים להוות בו הכשרה מגויסת. הזמן שלנו מתחלק לשניים. שבוע של אימונים ושבוע של עבודה במשק. השבוע אנחנו עובדים במשק. אנחנו עובדים בביצורים (חפירות). העבודה היא קשה וביחוד מפני שצומחות על הידים יבלות רבות. קשה לי לכוף את הידים כי זה מכאיב לי. כאן אנחנו חיים פחות או יותר במצב של הכשרה. אין כאן מפקדים ועמידות דום וכל שאר ה"חכמות" שהיו לנו בדכו (במחנה), ובכלל אנחנו נמצאים בקבוץ, אמנם לא שלנו, אבל קבוץ.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח