דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סרן לויטה נמרוד ז"ל

בן חנה ולייב
נולד בקבוץ עין חרוד, ישראל
בכ"ב כסלו תרפ"ו, 9/12/1925
גוייס ב-1946
שרת בפלמ"ח - חטיבת הנגב
יחידות: הגדוד השני, חטיבת הנגב, פל' ח', פל' ב'
תפקיד: סמג"ד
שוחרר ב-14/12/1949
נפל בעת מילוי תפקידו בעלותו על מוקש
בכ"ג כסלו תש"י, 14/12/1949
מקום נפילה: בית גוברין
נקבר בקיבוץ עין חרוד מאוחד
בן 24 בנפלו

קורות חיים

בן לייב וחנה. נולד ביום כ"ב בכסלו תרפ"ו (9.12.1925) בעין-חרוד. ארבע שנות חייו הראשונות עברו עליו בעין-חרוד, אבל מייד לאחר מאורעות תרפ"ט לקחוהו הוריו אתם בצאתם לפולין בשליחות "החלוץ".
שנתיים עשה בחוץ-לארץ וזכר הפגישה עם יהודי הגולה השאיר את רישומו עליו. במשך י"ב שנות-לימודיו בבית-הספר המשותף עין-חרוד - תל-יוסף הצטיין במקצועות המדוייקים, גילה עירנות לעניינים סוציולוגיים ותנועתיים ורחש אהבה למקצועות החקלאיים.
מילדותו נמשך לעבודה במשק, מילא תפקידים חשובים בחברת-הילדים, עבר קורס מ"כ בגדנ"ע וכן עסק באימון הנוער ובהדרכתו. בגלל פעילותו כמדריך לנוער וחיוניות עבודתו במשק עוכבה התגייסותו לבריגדה היהודית בשנת 1945 וגם התגייסותו לפלמ"ח עוכבה מטעמים אלה עד שסוף-סוף אושרה על-ידי הקיבוץ בשנת 1946. נשלח למחלקה ששכנה ברמת-רחל ואופקים חדשים נתגלו לו על-ידי מגע עם חיי הפלמ"ח וחיי הקיבוץ שליד העיר.
ב"שבת השחורה" (29.6.1946) נאבק עם החיילים הבריטים שפרצו לרמת-רחל. הוא אמנם נפצע אז בידו, אבל, הצליח להשתחרר מידי החיילים ולחמוק מהם. עשה בירושלים בתפקיד מיוחד של הפלמ"ח ובספטמבר הועבר לפלוגה שחנתה בגבעת-ברנר. כעבור תקופה קצרה עבר קורס מ"כ ונעשה מפקד-פלוגתו - פלוגה ב' בגדוד השני של הפלמ"ח, שירדה ראשונה לנגב.
בפברואר 1948 נתמנה סגן מפקד הגדוד השמיני ושימש מפקד מרחב הנגב הדרומי; פקד על כיבוש ביר-עסלוג', השתתף במבצעים עיקריים במערכות הנגב ואף היה בין המפקדים והמארגנים של משלחת-הסיור שקדמה למבצע "עובדה" ולכיבוש אילת, אשר בו השתתף. שירת כקצין-המודיעין של חטיבת-הנגב-פלמ"ח עד לפירוקה ואחר-כך כקצין המודיעין של מחוז השפלה.
בכל פעולותיו - וגם בשעות המרות והחמורות ביותר - נהג מתוך עוז-רוח ואומץ-לב. בעת קביעת הדרגות בצה"ל נקבעה לו דרגת סרן. אולם במשך כל ימי-שירותו בצבא נשא עיניו ונפשו למשק ולחקלאות, וכשנתבקש על ידי מזכירות-הקיבוץ לצאת בשליחות לארצות הברית לכשישתחרר מן הצבא, דחה את ההצעה באמרו, כי רצונו בעבודה במשק - לפחות למשך שנה.
אחרי חופשת שבוע של עבודה במשק וטיולים בסביבה חזר לשירות וביום הרביעי לאחר שובו, ביום כ"ג בכסלו תש"י (14.12.1949) - ממחרת מלאת לו כ"ד - יצא לסיור, מטעם המטכ"ל והמוסדות המיישבים, לשם קביעת נקודות לישובים חדשים באיזור הספר. הג'יפ שלו עלה על מוקש בדרך בית גוברין וכך מצא נמרוד את מותו, בשעת מילוי תפקידו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בעין-חרוד. הניח אשה, בתו של חיים אנצו סירני.
ב"שלושים" לנפלו הופיעה חוברת בשם "יומן עין-חרוד" המוקדשת כולה לזכרו. ספר הכולל אגרות ורשומות בשם "בעלות ימיו" הופיע בשנת תשי"ט. רחוב בבאר-שבע נושא את השם "שלושה בני עין-חרוד" ובו קבוע לוח-זכרון למשה יצהר, הלל לביא ונמרוד לויטה (שני הראשונים נפלו בימי מלחמת הקוממיות).

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

בגיל שש

קארלסבאד ע"י ריגה, 27.7.1931

לאבא
אני הייתי בחגיגה של ילד אחד. אבא של הילד הזה בורגון, כי הוא מנהל של בית-חרושת. (אל תכתבי את זה, לובה יכעס שאני הולך לבורגנים, הוא יגיד שאני לא צריך הייתי ללכת...) שם היה עוד ילד אחד גדול, זה אח. ושם ישנם הרבה מישחקים. אופניים הוא קיבל ליום-הולדת. ושם היו עוד ילדים. אני שיחקתי עם ילדה אחת במשחק שאינני יודע עוד לשחק בו, ובכל-זאת אני ניצחתי, והיא הפסידה. אני הייתי שם בלי אמא.
עכשיו אכתוב לך על דבר אחר. פעם אחת נסעתי באוטו של בעל-הבית לקאמארן. שם ישנו מגדל ענקי, ועליתי במדרגות גבוהות מאוד, שעומדות כמו באניה. ושם יש גם מעין שהמים מסריחים נורא, וגם טראם יפה שהוא נוסע לים, כי הים רחוק. אבל זה גם-כן נקרא קייטנה. ועל-יד קאמארן היתה פעם מלחמה ונהרגו הרבה אנשי-צבא, ומפני זה שם ישנה גם מצבה וכתוב ברוסית. חנה קראה את זה.
ושלום גדול, כמו הים הגדול!

מתוך הספר 'בעלות ימיו אגרות ורשומות - נמרוד לויטה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד תשי"ט
הספר ומידע נוסף, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב לחברה

עין-חרוד, 6.4.1946

לחברה

ישבתי לכתוב לך. אודה, לא בקלות אני עושה זאת. תמיד, בשבתי לכתוב, פורח פתאום הכל מהראש, וכל אשר חשבתי, או הרגשתי, הופך למלים ריקות, פראזות... ובייחוד במכתב הראשון. "נאבקתי" בתוכי קשות, בין הצורך לכתוב ובין הקושי לעשות זאת. היו רגעים, שהמאזניים גברו לצד הקושי, ועמדתי לפטור את עצמי מכתיבה, אולם בא מכתבך ו"גמר" בענין.
אצלנו הכל כרגיל, אין חויות מיוחדות. אולי זו הפרזה במקצת, אולם כך נדמה לי. בכל-אופן, קשים לי עתה החיים במשק, כששאיפתי היא לצאת לגיוס, לחיות, לקלוט, ללמוד - לרכוש חויות (אולי אין זו המלה המתאימה, אולם אני מקווה שתביני) חדשות. לפעמים אני נבהל אמנם מ"חדש" זה, אולם אין זה מחליש את רצוני, אלא להיפך, מגבירו. כי למתי אחכה? ואת ה"רגיל" אני מוכרח להחליף. הוא כבר מתחיל להפוך ל"ישן". אותך אני מוציא מכלל "רגיל" זה. את עבורי הינך עדיין בבחינת דבר חדש, מקור לשאיפות, לחויות... ואף-על-פי שהחלטתי ביום נסעך לנסות לא לחשוב, לא להגות בך זמן-מה, אודה כי לא הצלחתי בזאת. איני יודע כיצד לעשות זאת, כיצד למנוע את דמותך, וחויות שעוררת, מלעלות שוב לנגד עיני, ובייחוד בלילות אלה, שעה שאני עובד בטרקטור, ואני מתחלף עם השומר, ושוכב כשפני אל השמים, ומחכה שהשינה תאחז בי. ובאמת, במה אהגה?... אולם די בזאת! איני אוהב להשתפך, ובייחוד לא בכתב. תביני, יש דברים שהנייר אינו סובלם, ויש דברים שהפה אינו אוהב להביעם, ויש מחשבות שלרחוק (מבחינת המרחק בזמן ובדרך) תביע אותם, ולקרוב לא תוכל. ודברים אלה הם מסוג זה שאיני יכול לכתבם, אפשר רק לאמרם, אולם דרוש לזה המרחק. יתכן, והזמן וההרגל יעשו את שלהם (וכוח רב להם), אולם לעת-עתה זה כך...
אני מקווה לראותך בקרוב.

מתוך הספר 'בעלות ימיו אגרות ורשומות - נמרוד לויטה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד תשי"ט
הספר ומידע נוסף, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

על הקשר לאמא

רמת-רחל, 12.8.1946

לאמא

עדיין אני נמצא ברמה. עתידי הקרוב עדיין אינו ברור. בימים הקרובים אדע, ואשתדל להודיעך.
את מכתבך קיבלתי, קראתי וחזרתי וקראתי. הרבה אמר לי, הרבה עורר בי. מעולם לא מדדתי את היחסים ואת ההבנה בינינו באמות-מידה, אולם ברור, שאת המקום שתפסת את בחיי עד היום לא יכול ולא יוכל למלא איש מלבדך, כשם שגם את לא תוכלי למלא מקומם של גורמים אחרים בחיי. כל אדם קרוב לי, עונה על שאיפות וצרכים אחרים שלי. ואוי לו למי שמשתדל לקבל את כל מאדם אחד בלבד. צפוי הוא לאכזבות רבות. יותר מדי תלוי הוא באחד, ברצונו, בהשפעתו, ובכל הכרוך בזה. הקשר עם רבים נותן יתר עצמאות לאדם, מחשל את אופיו. אל לך לחשוש איפוא לגבי אותם "עניינים פרטיים" המתרקמים אצלי. את נשארת ב"תחום מסוים" אחת ויחידה בשבילי...
מה שרציתי לומר במכתבי הקודם, הרי זה בדבר השפעת הגיל, ההבנה, היכולת על היחסים שבינינו. ברור, שעל יחסים אלה משפיעה השתנות היחידים המקיימים אותם. ולא הרי ילד בן שלוש או בן עשר כהרי "ילד" בן 20. אחרות הן תביעותיך ממני בגיל זה, ואחרת אני צריך לדרוש מעצמי וממך.
רק אינני רוצה שיחסינו יהפכו למין קשר של אם "קשישה" לבן צעיר. מתאווה אני, אף-על-פי שעדיין איני מוכשר לזה לחלוטין, לחברות פשוטה, לשיחה. ולמרחק שבינינו אל תחששי הרבה. היעדרו של דבר הוא דווקא שמבליט את הצורך בו. כשהיה הכל לידך - כמעט ולא הרגשת בו, היה זה לך כדבר המובן מאליו, המגיע לך. ואילו כשהוא איננו - אתה מתאווה לו. ויתכן, שדווקא בשביל המעבר ליחסי-חברות כאלה, טוב המרחק, שכן הוא מקטין את ה"בושה" אצלי.
אבל "התפלספתי" דיי. השעה מאוחרת. אחכה למכתבך.

מתוך הספר 'בעלות ימיו אגרות ורשומות - נמרוד לויטה' בהוצאת הקיבוץ המאוחד תשי"ט
הספר ומידע נוסף, נמצאים בתא הנופל בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.

תמונות משפחתיות

תמונות מהשירות בפלמ"ח