דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי שיף צבי ז"ל

בן יפה ודוב
נולד בפולין
בא' כסלו תרצ"ב, 11/11/1933
עלה ב-1937
יחידות: הגדוד השני
נפל בקרב
בי"ד אייר תש"ח, 23/5/1948
מקום נפילה: יד מרדכי
נקבר בקיבוץ יד מרדכי
בן 15 בנפלו

קורות חיים

איש פלמ"ח ממגיני יד מרדכי היה צבי שיף ובקרב על הקיבוץ נפל.
צבי נולד בלשצ'וב שבפוליך ב 11.11.33, להוריו יפה ודב שיף. בהיותו בן 3 התייתם מאביו. ב-1937 עלה לארץ עם משפחתו.
הוא גמר בי"ס עממי והחל ללמוד חשמלאות בה מצא סיפוק רב בצעדיו הראשונים בעבודה. אולם, רוח הימים ההם דחפה אותו להגשמה חלוצית וצבי הכין עצמו לנטוש את העיר ולצאת להכשרה בקיבוץ. בן 14 היה צבי, נער צעיר וחסון שלא יכול היה לעמוד מנגד נוכח ההתרחשויות הביטחוניות שאירעו אז בארץ: המחתרות לחמו בבריטים. והערבים התקיפו ישובים עבריים כשהוחלט על חלוקת ארץ ישראל.
ואז, אף כי עדין לא היה חייב צבי בגיוס צבאי מפאת גילו הצעיר, הוא התגייס לכוחות ה"הגנה". באמצעות קומתו החסונה והתפתחותו השכלית הגבוהה, ניתן היה לחשוב שצבי מבוגר מכפי גילו. לא הועילו תחנוני האם ודמעותיה ונזיפותיו של האח המבוגר. האחראים לגיוסי הביטחון גייסו את הנער החסון והוא התקבל בינואר 1948 לגדוד הפלמ"ח שנשלח לנגב לאימונים.
צבי שהה בקיבוץ גבר-עם והתרועע עם בני הנוער במקום. הנוף וסדרי החיים בקיבוץ הקסימוהו והוא נקלט יפה גם בקרב חבריו "הקשישים" בני ה-17-18 (צבי היה אז בן פחות מ-15 כזכור...). הוא הפך לחייל בין שאר החיילים.
בשעות הפנאי היה כותב הביתה מכתבים מלאים במילות הרגעה ועידוד ודברי התפעלות מכל מה שעובר עליו. להפצרות האם שישוב הביתה, היה משיב בתאורי מנעמי החיים בחיק הטבע והשלווה הכפרית ובחזון הנצחון על האויב הממשמש ובא.
בתקופה שחלפה עד ליום הכרזת המדינה, השתתף צבי בכמה וכמה מבצעים של ההגנה בכפרי הסביבה, לביעור קיני הכנופיות. הוא השתתף גם במארבים שנערכו בדרכים.
עם ראשית הפלישה של הצבא המצרי הסדיר, נלחם צבי בגבורה נגד הפולש. בקרב ביד מרדכי היה פעיל בחזית הקדמית של העמדות והמטיר בלי הרף אש על טורי המצרים המתקיפים. פצע קל שנפער במצחו והציף פניו בדם, הפיל מידו את המקלע ונתן שהות לאוייב להתאושש קצת. אולם הילד-הנער הגיבור התעלם לחלוטין מפצעו והמשיך להפעיל ביעילות את נשקו וצרורותיו חזרו לפגוע באוייב ולהניסו לאחור.
בלילות היה צבי מגיח עם כמה מחבריו לקרב, אל מעבר לגדרות התייל ונוטל את נשקם של חללי האוייב, בו חזרו והשתמשו המגינים בהתקפות הבאות.
ביום 23 במאי 1948, ביום האחרון לקרבות, חידש האויב את הסתערותו בעזרת טנקים ומשורינים. צבי נפצע קשה בקרב והועבר תחת מטחי האש הצולפת למקלט הפצועים. שם הוא נפטר כעבור חצי שעה כשהוא בן ארבע עשרה וחצי שנים בלבד.
צבי נקבר בקבר האחים הזמני והועבר עם השחרור לבית העלמין הצבאי על גבעה במרכז קיבוץ יד מרדכי.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

אחי צביקה מגיבורי יד מרדכי

מועד הכרזת המדינה התקרב ואי שקט שרר בכל הארץ. התנגשויות בין יהודים לערבים ארעו כמעט מדי יום. באזורים המאוכלסים בערבים האווירה היתה מתוחה. היישוב היה בחרדה מתמדת. יהודים פיטרו עובדים ערבים ולהפך. בחנותנו עבדו תמיד ערבים ולא היה בדעתי לפטר אותם. שמרנו על יחסי ידידות הדוקים גם עם הסוחרים הערביים עימם סחרנו וגם עם העובדים שלנו. אחד מהם, נער כבן 17 ושמו אחמד, עבד בחנותי כמחסנאי. אמי התייחסה אליו כאל אחד מבניה. מדי יום, כשאכלנו ארוחת צהריים בחנות, הוזמן אחמד תמיד להצטרף לסעודה.
כשהתקרב יום ההצבעה באו"ם והמתח גבר, אמר לנו אחמד שאם תפרוץ מלמה, יסייע לנו וגם הוסיף וקילל את המנהיגות הערבית. יום אחד, כשצביקה, אחי הצעיר בן ה-14 נשאר בחנות יחד עם אמי, ראיתי ממקום עומדי ברחוב את אחמד מסתודד עם חבר ערבי שבא לבקרו. השניים ירדו למחסן. ירדתי אחריהם. לפתע זינק עלי אחמד, סכין בידו וניסה לדקור אותי בגבי. הדפתי אותו מעלי ומיהרתי למעלה. אחמד נמלט.
למדתי את הלקח: ז'בוטינסקי טעה בעניין הערבי כאשר הניח שנצליח לקיים יחסי שכנות ידידותיים. למסקנה זו הגעתי מתוך היכרות ממושכת עם ערבים. מאותו רגע ברור היה לי שלא נוכל לסמוך עליהם. שנאתם ליהודים גדולה ועמוקה מדי, ופרוסה על פני דורות.
כשפרצה מלחמת השחרור נותר רק צביקה בבית. אנחנו, שלושת האחים הבוגרים, גויסנו. יוסף שירת בגליל בחזית הצפון. דוד שירת בפלמ"ח ולחם בחזית הדרום. ואילו אני לחמתי בוואדי ניסנאס יחד עם יחידות האצ"ל בחיפה. במהלך הקרבות נפצע יוסף והועבר לבית חולים שדה. אנחנו אפילו לא ידענו על כך מאחר שהקשר עם חזית הצפון נותק. גם מדוד לא שמענו זמן רב.
יום אחד התרחש בחיפה אחד האירועים המזעזעים ביותר באותה תקופה, הטבח בבתי הזיקוק. ערבים התנפלו על הפועלים היהודים, חבריהם לעבודה במשך שנים, קשרו אותם, הכניסו אותם לתוך חביות דלק והציתו אותם בעודם חיים. בחיפה גרם המקרה לזעזוע עמוק.
יום או יומיים לאחר הטבח הגיע שליח לעמדה שלנו בוואדי ניסנאס ביקש ממני להתקשר לראש לשכת הגיוס בחיפה, יעקב חושי, אחיו של אבא חושי. "חיים, צביקה אחיך מבקש להתגייס. הוא הביא מכתב מאמא שלכם וגם אישור שהוא בן 17 ושלושה חודשים. אני הרי מכיר את הילד הזה. הוא לא בן 17. אבל הוא עומד על כך שיצרפו אותו לתגבורת שאנחנו שולחים ליד מרדכי. איני יכול לעצור בעדו", הודיע לי. השמועות שקיבוץ יד מרדכי בסכנה ודרושה תגבורת, הגיעו גם לאוזנינו. ידעתי שצביקה היה חסר מנוחה ולא היה מסוגל לשבת בבית וללמוד, שעה שערבים מתפרעים בכל הארץ. "יעקב", אמרתי לחושי, "לבחור לא מלאו עוד 15 שנים ואני כמעט בטוח שאמי לא נתנה לו מכתב שכזה. אבל הוא נער מוכשר וחכם. הנח לו להצטרף לתגבורת".
באותן שעות דרמטיות, בהן נאבקו הבחורים על חייהם ביד מרדכי, ניהלנו גם אנו קרבות קשים בוואדי ניסנאס. אמנם לערבים בוודאי לא היו טנקים, אבל גם אנחנו נלחמנו כמעט ללא נשק ותחמושת. היתה לנו אמנם מכונת יריה אחת, אך התחמושת שקיבלנו לא התאימה. לאחר מאמצים הצלחתי להשיג תחמושת מתאימה מעמדה של ההגנה. אלא שאחרי צרור היריות הראשון נוצר מחסום בקנה. כל כמה דקות נאלצתי לפרק ולנקות אותה. מולנו עמדו על הגגות והמרפסות כוחות ערבים מאורגנים, עם כלי נשק ותחמושת ללא הגבלה. הם צלפו וירו לכל עבר והצליחו לשתק את כל רחוב הרצל.
חיפה חולקה לאזורי לחימה, כאשר על האצ"ל הוטל לכבוש את הוואדי. הקרב שם היה אחד הקרבות הקשים של האצ"ל בחיפה. הוואדי חלש על צומת דרכים: בת גלים, כביש תל אביב - חיפה והעיר התחתית. רצינו לגרש אותם בלי להילחם. היה ברור שכל נסיון פריצה פנימה יעלה בקורבנות רבים. ביקשתי מאחד הבחורים, שאול שמו, שדיבר ערבית רהוטה, שישיג יריעת קרטון וממנה הכנתי מעין מגאפון. מחדר המכונות של קולנוע ארמון, שפנה לוואדי, הכריז שאול במגאפון המאולתר: "כאן מחתרת האצ"ל. אנחנו לא ההגנה, אלא לוחמי האצ"ל. אם לא תיכנעו נעשה לכם דיר יאסין מס' 2. ראו הוזהרתם. זיכרו את דיר יאסין". במקביל פתחנו באש. חזרנו על הקריאה פעמים אחדות ולפתע החלו האנשים להימלט מבתיהם, לכיוון נמל חיפה. תוך ימים נמלטו רוב תושבי הוואדי. שחררנו את המובלעת הערבית כמעט ללא אבידות.
כאשר יום אחד הופיעה בעמדה בת דודתי, יפה אייזין, שהיתה חברת ההגנה, חשתי מיד שבשורות טובות אין בפיה. "יד מרדכי נפלה וכמעט כולם נהרגו. אני חושבת שאולי גם צביקה בתוכם", אמרה. כנראה ידעה כבר, אך חששה לבשר לי את הבשורה האיומה. ידעה עד כמה אהבתי את צביקה.
לא ידעתי את נפשי, קשה לתאר את סערת רוחי. אפילו היום, יותר מארבעים שנה אני מתקשה לדבר על כך. ביקשתי מיד להשתחרר, התיישבתי בג'יפ ודהרתי ללשכת המודיעין, לברר מה עלה בגורלו של אחי. ידעתי שכמעט איש לא נותר בחיים ובכל זאת רציתי, לפני שאודיע לאמי, לדעת לפחות מה עלה בגורלם של אחי, יוסף ודוד. אבל מידע נוסף לא השגתי שם. כל הדרך לבית אמי, חשבתי מה אומר לה. רציתי לבשר לה שיוסף ודוד בסדר ורק אחר כך, לאט ובעדינות, להודעי לה שיד מרדכי נפלה. שאין, בינתיים, קשר עם היישוב והלוחמים, ושיש שם הרבה הרוגים ופצועים. לא ידעתי מה לעשות. התקשרתי שוב לבת דודתי, וביקשתי ממנה להזעיק את אחי הביתה. רציתי להודיע לאמא רק אחרי ששניהם יחזרו מהחזית.
בדרך עצרתי במלון אירופה וביקשתי מידידי, מר בורשטיין, בעל בית המלון, בקבוק ויסקי. לגמתי במהירות, כמעט עד תומו של הבקבוק, ורק אז אזרתי אומץ להמשיך בדרכי. נכנסתי הביתה ואמי פנתה אלי בבהלה ושאלה "למה אתה בא עכשיו?". באותם ימים שהיתי יום ולילה בעמדה. אמרתי לה שאני עייף ורוצה לישון שעות אחדות. לא פשטתי את בגדי ונכנסתי למיטה.
אמי ניגשה לחדרי עם קערת מרק חם. לא הייתי מסוגל ללגום כף. היא התיישבה לידי ושאלה: "מה עם דוד ויוסף?". ניסיתי להרגיע אותה שדוד בסדר ויוסף בסדר, למרות שידעתי אז שיוסף נפצע פצעים קשים והובהל לבית חולים שדה בצפון. על גורלו של דוד לא ידעתי מאומה. לפי הזמן שחלף מאז ביקשתי להזעיקו, היה ברור לי שלא הצליחו לאתרו.
המתח היה קשה מנשוא. מבלי לרצות בכך פרצתי בבכי קורע לב. אמי הבינה שמשהו קרה. אמרתי לה שהיו קרבות קשים ביד מרדכי. שיש הרוגים, אבל דוד ויוסף בסדר.
היא שתקה. רק אז ראיתי איזו אשה חזקה היא. במקום שאני ארגיע אותה, היא ניסתה להרגיע אותי. שני דודי, אחיה, באו כעבור זמן מה. הם ידעו כבר הכל. אמרו לה שיד מרדכי נכבשה ולא ידוע מה קורה שם. היא התבוננה בנו ארוכות, ואמרה: "צביקה איננו". כעבור יום או יומיים הגיעו לחיפה דוד ויוסף.
מאז ועד היום לא מרפה ממני רגש האשמה. הרי יכולתי למנוע את גיוסו. אני בטוח שטעיתי כאשר אמרתי לחושי שאם הנער רוצה להילחם, שיילחם. מאז ועד היום אני נושא את מותו על מצפוני.
מדי שנה אני פוקד את קברו של צביקה, ביד מרדכי. בדרך כלל אני נוסע לשם יחד עם נכדי, צביקה, הנקרא על שמו. בעת כתיבת שורות אלה סיים את שירותו בצה"ל. מדי שנה אני נפגש שם עם האנשים שנותרו בחיים מאותו קרב אכזר, והם מספרים עליו. לפעמים גירסאות שונות.
הקרב על יד מרדכי היה אחד הקרבות הקשים של מלחמת השחרור. הקיבוץ היה נתון במצור של טנקים וזחל"מים מצריים, והכוח שנשלח לנסות ולשחרר את המצור היה קטן, בלתי מיומן וחסר נשק. שלחו את הנערים ללא הדרכה ואימון, והם הפכו, עד מהרה, לבשר תותחים לקני הטנקים המצריים.
צביקה נפצע מספר פעמים. הוא קרע פיסות בגד, חבש בהם את פצעיו והמשיך להילחם. כשאזלו האוכל והתחמושת, הציע צביקה לזחול בלילה למטבח המשק, לקחת סכינים ובעזרתם להתגונן בעת הצורך. כך עשו. כשהסכינים בידיהם זחלו בלילה לעמדה המצרית, הרגו כנראה כמה חיילים מצרים, נטלו מהם את נשקם והמשיכו להילחם, עד שהטנקים המצריים עלו עליהם.
נערי הקבוצה נלחמו כמו במצדה. עד שלבסוף בעזרת הרימונים המצריים, פוצצו את עצמם יחד עם הטנקים המצריים. מעטים מהם שרדו. ביד מרדכי קבורים הנערים על הגבעה הצופה על הקיבוץ. מאז קום המדינה ועד היום, איני מוותר ואפילו לא על אזכרה אחת. מתייצב מדי שנה למרגלות קברו של אחי.
בפעם האחרונה שביקרתי ביד מרדכי, נפגשתי עם אדם שלחם לידו בעת שהיה כבר פצוע קשה. הוא סיפר לי על אומץ ליבו של צביקה, וכיצד התנהג כחייל קרבי מנוסה. סיפר שאחרי שנהרג מפקד היחידה, רצה צביקה לקחת את הפיקוד. כשסיפרתי שהוא כלל לא היה חייל, אלא תלמיד בן 14 וחצי, נדהם. הוא סיפר לי שצביקה נפצע אך לא הסכים שיפנו אותו מהעמדה למרפה. המשיך להילחם ואז נפגע מצרור והתמוטט.
מדי שנה נערך טקס מרגש וצנוע, ללא אישים או נאומים. רק מוסיקה קלאסית ברקע ופרחים על הקברים. התכנסות שקטה של משפחה כואבת.
בשנה שעברה, ב-1992, נטענו חורשה על שמו בגבעה שבמלון דיפלומט, המשקיפה על הרי יהודה וים המלח.

מתוך הספר "ללא תכתיבים" מאת חיים שיף (1993)

רשימות לזכרו

מכתב מאחיו של צבי שיף ז"ל

אני עצמי סולד קשות מצורת הכתיבה הקדושה על אותם הבחורים שנפלו - כפי שהיא מופיעה בעתונות. זאת לא יכולתי לעשות. גם איני יכול לצייר את אופיו של אחי כי כה צעיר ורך בשנים היה, ולכן קשה להגדיר תכונות שבו. בגיל רך כבן 3 - נתייתם מאביו ובתנאים קשים גודל וחונך. עם תום לימודיו התמסר ללימוד מקצוע החשמלאות אשר נתן לו ספוק רב והוא אף ראה ברכה והתקדמות. היה נער סוער ועז רגשות, נוח להתלהבות וטוב לב במידה לא מצויה. לפני התגיסותו חלם והתשוקק לצאת לחברת הנוער לקובץ, אבל בינתים פרצה המלחמה ושובשו כל תוכניותיו. למרות גילו הרך היה מראהו החיצוני כבוגר. העריכוהו תמיד בשלוש שנים לפחות מעל לגילו האמיתי. מפותח בגופו ובעל תפישה בוגרת, מכפי גילו היה. כאשר התגייס לצבא, למרות ההתנגדות החריפה בבית, חשבוהו לבן 18. בחברה בה נמצא ואף היא מבוגרת ממנו, היוה את הרוח החיה, וידע להשרות עליזות בכל אשר בא, מלא מרץ וחיים היה ואהוב על כולם.
בבית היה בן זקונים לאמי, דאגתו ומסירותו לה לא ידעו גבול. אינני יכול למסור פרטים על השקפותיו כי אילו עדיין רופפות היו והחלו רק להתבשל. כאמור השתוקק לחיי קבוץ אשר קסמו לנפשו הרעננה, אולם גורלו אחר היה. במכתביו הביתה היה מלא התפעלות והתלהבות - היה כותב: מקומי הוא כאן ולא בחוצות חיפה, אם יהיה צורך להלחם - אני מוכן עד הרגע האחרון... ולא ידע שמשפט זה יכול גם להתאמת. הוא סירב בכל מחיר לעזוב את המקום אם כי חש בסכנה המתקרבת וראה את הפולש באופק.

רשימות לזכרו

רשימות של חברו במחלקה

כשפגשתיו לראשונה לפני צאתו לנגב, עשה עלינו רושם של צעיר פוחז, קל דעת וחסר נסיון. העמיד פנים של מבוגר יותר והעלים את גילו הרך כי היה למטה מגיל הגיוס. אולם התנהגותו התמימה והילדותית גלתה לעיני אחדים את האמת. צר היה לנו לראות עול ימים זה לשאת שכם אחד אתנו הקשישים בעול הזעה והדם של מגיני הנגב. מחנכים היינו אותו, את צבי הנער הרך והוא ספג וקלט וינק. את דעתו על הענינים לא החשבנו, כי מה יכול להבין תינוק זה? ידענו כי גילו עוד גיל בית הספר. והנה הגיעו ימים קשים לעם, האויבים פלשו. הצד המצרי החל להתקיף את יד מרדכי, הפגיזה קשות ואחר כך הסתער עליה בכוחות חזקים של חיל רגלים. הזמנים קשים וגורליים, ימי הולדתה של מדינת ישראל. אין חשק בכלל למות בימים כאלה. אולם קמו שונאינו להתנגש בעולל הרך - מדינתנו. יש צורך לעצור בעדם, לעכבם ויהי מה "למען לאפשר לייצור דל זה שרק יצא לאויר העולם". עכוב זה יעלה אולי בחייך, אולי גם לא תזכה לראותו, אתה שכל כך חרדת לחייו. קיומה של המדינה תלויים בך, הוא תלוי בכל לוחם ולוחם מבין המעטים שנעמדו אז בפרץ. האמת הפשוטה והמרה, השכל הבהיר והישר מצוה: ...אם נפול - נאפשר חיים לאחרים... פשוט ביותר, אולם הדבר האם הדבר באמת כה פשוט? יש מי הטוען כי בין כה וכה לא נעזור, הרי אנו חלשים כל כך לעומתם. אולם ידענו: בנו יש הנשק הסודי שעולה על כוח השריון והנשק המשוכלל של האויב, לנו אין יותר מה לאבד. יש מי שהרהר: ... אולי בכל זאת צריך לסגת, כדאי לסגת?... לאן?! איזו מחשבה אוילית, הרי לנו אין לאן לסגת. ובכן ההחלטה היא ברורה ומוחלטת: יש להלחם באויב החמוש והמזוין עד אשר... פעמים מכונן בלב הבטחון שכל זה אינו אלא חלום בלהות והוא יחלוף בשלום, מוכרח לחלוף בשלום! ... למען אמא ... למען החיים. שיקולים אלה היו עולים בעת ההרהורים עולים ובאים מאליהם בעת שהיינו נצורים ביד מרדכי תחת הפגזה קשה של האויב. וכיצד היתה תגובתו של צבי ז"ל? איך ניראו הדברים בעיניו? במה הרהר הוא? לא! הוא לא התלבט כמונו, בשבילו היה הכל פשוט עד כדי כך שאין צורך לחשוב ולהרהר כלל. עליז ושובב כדרכו תמיד, כמעט אותה שובבות האופפת ילדים בעת משחקם. וראה זה פלא, תינוק זה שהיה כה בלתי חשוב - הפך לנו לסמל והאציל עלינו באותם הימים הקודרים, רבי הוד, שוכנענו מרוח גבורתו הפשוטה והטבעית. בשעת הסתערותו הקשה של האויב עמד צבי בעמדה עם המקלע ביד וקצר באויב. הפיל בו חללים רבים. אך הנה פגע בו כדור... ראשו כוסה דם.. ידיו קפאו... המקלע נפל לצדו... האויב מתאושש כי אחד המקלענים מבין הספורים שהיו בכלל פסק מלפעול, המצרי ממשיך להסתער עוד מעט ויגיע לעמדה ואז יורע המצב... אולם מה קרה? האויב נסוג בבהלה, רבים מאנשיו כורעים, נופלים, מתבוססים בדמם. הנה המקלע ממשיך לפעול ומפתיע את האויב בטווח של עשרות מטרים בלבד. כן האויב נהדף, הפוגה של רגעים. אולם מה קרה עם צבי, מה שלומו? מי החליפוהו כה מהר, הרי כל אחד אוחז בנשקו הוא ופוגע ממקומו הוא באויב. המולה ורעש בכל, אין שהות להביט לצדדים ולדעת מה קרה, כיון שכל שניה יקרה. לא! איש לא החליפוהו, צבי נפצע קל במצחו ע"י כדור שרק סרט את מצחו. הראש אומנם סחרחר עליו, בהתאמצות אל אנושית תופס ברגע הקריטי את המקלע ומדהים את האויב כשהסתער בתרועת הנצחון. כך צבי עזר לתבוסתו ונסיגתו של המצרי. לאחר מכן שאלתיו להרגשתו וכמו כן ספרתי לו כי עם אנשי התגבורת קבל חבילת מגדנות מאמו, החבילה נמצאת עוד במשק גבר עם, בקרוב לאחר שיוטב יעבירו אותה הנה, אליו. עליז ושמח היה בשומעו זאת, ידיעה זו הוסיפה עליצות על עליצותו ובטחון שהנה בקרוב יראה תשורת אמו האהובה. אולם כששאלתיו לאחר כמה רגעים שוב להרגשתו ענה לי... לא רע כלל, אבל.. הוסיף בחיוך ובתוגה, בנדנוד ראש קל ובקולו הצרוד כרגיל שכה הורגלנו אליו... אבל... נדמה לי שלא... שלא אוכל להסתערות הבאה. נדמה לי שהיא תכריעני... הסתכלתי אז בעיניו החולמות, בוטא בהן משהו נפלא, נאדר שמילא אותי יראת כבודו הערצה לנער הזה שלא ידעתיו עדיין. היה בי החשק לכרוע ברך והשתחוות בפניו, להביע לו תודת האומה... האויב חידש את הסתערותו במשנה מרץ, במשנה כוח לאחר שאנו הלוחמים מועטים יותר, חלשים יותר. נשקנו הלך ואזל וצבי יצא שוב לחרף את נפשו לשדה הפתוח לפשוט את נשקם של הרוגי האויב. הנשק הובא וצבי עם חבירו חזרו בשלום. האויב מתקיף בטנקים ובמשורינים. המגינים עורכים "קבלת פנים". גם צבי מקבל את פני האויב ודוקא שוב בפנים זוהרות. הרי עיניו ראו כבר פעם את הנצח. כשפגע בו הכדור אמר רק... נדמה לי שנפצעתי. שאלוהו: איפה? איני יודע, ענה. אולם הפעם הוכרע כבר.
האויב פרץ לתוך תחומי המשק, צבי הוצא תחת מטר של אש והובא למקלט הרופא. לא התאונן, לא הוציא הגה מפה. גופו פרפר בפרפורי גסיסה אחרונים ופיו חרחר בלי הרף. כעבור מחצית השעה נפח את נשמתו הצעירה והלב של בן 14 וחצי - נדם.