דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי שוארץ מנחם-דוד ז"ל

בן אביגיל ואריה
נולד בצ'כוסלובקיה
בי"ג חשוון תר"פ, 6/11/1919
תפקיד: מקלען
נפל בקרב במיבצע יואב
בח' תמוז תש"ח, 15/7/1948
מקום נפילה: בארות יצחק
נקבר בירושלים
בן 28 בנפלו

קורות חיים

בן אריה ואביגיל. נולד ב-6 בנובמבר 1919 בפרשבורג, צ'כוסלובקיה, למשפחה אשר כל חלומה היה לעלות לארץ. סבו, ממשפחת רבנים, שעלה לפני כ-90 שנה, היה שולח למשפחה יין לפסח, אתרוג לסוכות ומפרי הארץ, וכך גדלו הילדים באוירה של געגועים לארץ-אבות. בני המשפחה היו מוכנים לעליה מכבר, אלא שמות האב אשר נרצח על-ידי חיילים במלחמת הונגריה-צ'כיה עיכב בעדם.
מנחם-דוד נולד אחרי מות האב וגדל כאהוב המשפחה. חונך על ברכי המסורת. הבית היה לאחד המרכזים הציוניים בעירם. כל שיר חדש שבא מהארץ הושר מיד בבית וכל עולה לווה משם בגעגועים. כך ספג דוד מילדותו מרוחה של הארץ ולמד גם בגן-ילדים עברי.
בשנת 1929 עלה אחיהם הגדול ואחריו עלו בני המשפחה אחד-אחד, עד שבשנת 1935 עלתה גם האם עם שני ילדיה האחרונים. דוד בן ה-14 התערה עד מהרה בחיי הארץ, עבד במוסך ואחרי זמן קצר החליט להצטרף למשק בארות-יצחק, שם היה פעיל בכל תחומי החיים.
מלא מרץ ואמיץ. אחד משני המקלעים של המשק נמסר לידיו מתוך אמונה בכוחו וביכלתו. בפרוץ הקרבות עמד איתן בכל המצבים הקשים. אין זאת, אלא שהשקפת עולמו והכרתו עמדו לו, אמצו את רוחו וחזקו את גופו.
ביום 15 ביולי 1948 שימש כמקלען בעמדת חוץ של המשק שאליה כיוון האויב את כל כוח האש ממרגמות, טנקים, מטוסים וחיל-רגלים. רבים מחיילי האויב נפלו בזה אחר זה, ממקלעו של מנחם-דוד. החלטתו היתה נחושה לעמידה ללא נסיגה, הוא נשאר בהכרה מלאה ובהכנה נפשית איתנה להקריב את עצמו על מזבח הגנת המקום.
נפל מהתפוצצות שאירעה בעמדה. נקבר בבארות יצחק. ביום כ' במרחשון תשי"א (31.10.1950) הועבר למנוחת עולמים בהר הרצל בירושלים.
היה נשוי לאשה ואבא לשני ילדים ואחרי מותו נולד לו הבן השלישי.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

דברים לזכרו

הכרתיו רק בקבוצה, וקורות חייו אינם ידועים לי. אבל תמיד סימל לי את היהדות המתחדשת. הוא היה בן ישיבה ויע היטב ללמוד וללמד. לפי מראהו החיצוני הצנום ועמידתו הכפופה במקצת היה דומה ליהודי שעלה זה עכשיו מהגולה. אבל פנימיותו היתה כולה תסיסה. מלא מרץ חיים היה, בעל רוח עזה, עשוי לבלי חת. נראה היה כאילו אינו מסוגל לשאת נשק, אבל דוקא לו מסרנו את האחד משני המקלעים, שהיו יקרים לנו כל כך, מתוך שידענו שיש על מי לסמוך.
לא היתה קיימת פעילות תרבותית, משקית או מלחמתית שלא יהיה מעורב בה. בשעה שכל הליכה מיותרת במשק היתה כרוכה בסכנת נפשות, התעסק דוד בתפקידים חשובים שההליכה בהם היתה מרובה. הוא האחראי לחלוקת המים והספקת תרנגולות. לא אשכח, ואקוה שזכותו תעמוד לו, שהוא היה חבר שדאג להביא לקבורה את החברה שנהרגה ביום ההפגזות הראשון, בשעה שכולנו היינו מחוממים מצעקת הילדים ורעש ההתפוצצויות.
איני מבין עד היום את הפליאה: בימים שנתנסינו בהם, נשאר איתן בכל המצבים. אין זאת אלא שהשקפת עולמו והכרתו הרוחנית עמדו לו. אמצו את רוחו וחזקו את גופו. גם ביום הקרב היה לו תפקיד חשוב, ואולי החשוב ביותר כל כוח האש ממרגמות, טנקים, מטוסים וחיל הרגלים לקחו שטח העמדה שלו למטרה, ובכל זאת שמענו מפי עדי ראיה, שכתות פורצות של חיילי האויב הופלו שורות שורות באש מקלעו. חברי עמדה זו, והשכנה לה, בהרבה הזדמנויות הביעו את החלטתם הנחושה לעמידה ללא נסיגה. אחת החליטו: רק על גופם יעבור האויב. הם נשארו בהכרה מלאה ובכוננות נפשית גמורה להקריב את עצמם על מזבח הגנת המקום.
דוד בעל הרוח התוססת היה בהופעתו דוגמה לרבים, וכך קידש את חייו במותו.
ת.נ.צ.ב.ה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

מקור כוחותיו

על יעקב אבינו נאמר בשעת קבלת הידיעה על מותו של יוסף "וימאן להתנחם ויאמר כי ארד אל בני אבל שאולה", פירוש רש"י "סימן זה היה מסור בידי מפי הגבורה: אם לא ימות אחד מבני בחיי, מבטח אני, שאיני רואה גהנום" ותמוה מאוד הבנתו של ענין זה ורק כעת מבין אני תוכו של ענין זה; מות הבן בפני האב, הקרבת בנינו ובנותינו הצעירים על הגנת עמנו וארצנו הם הנותנים את הרגשת הגהנום לאלה ההורים והמבוגרים אשר לא יכלו להשתתף באופן מעשי באותה חויה גדולה של הקרבה אין סופית בעד כל היקר לנו, וניתן להם לגורלם המר לראות רק אין "טרף טורף יוסף" ולהושיע אין בידים.
הן כבן היית לי דוד אחי, כי נפל בגורלי לגדלך ולחנכך במקום אביך אשר אף פעם לא ראית אותו, כבנך אשר גם הוא נולד לאחר מותך. מה מוזר הוא הישנות הגורל הזה, כה דומה ובכל זאת אחרת, כי אביך נפל קרבן על מזבח ההקרבה בעד המשפחה אשר למענה יצא למצוא טרף אשר עבורה היה מוכן לכל קרבן ולא נרתע משום סכנה. הן אמנו שתחיה בקשתהו לא לצאת לדרך שממנה לא חזר, בקשתהו בכל מיני לשון של בקשה והוא בשלו, "יש לי בן הלומד בישיבה ועלי לדאוג למחסורו". ובאותם הזמנים היתה נטושה המלחמה בין הונגריה וצ'כוסלובקיה והוא נקלע-נעצר באחת מתחנות הרכבת בין פרסבורג ובודפשט ופצצה שנזרקה על ידי חיים מרכבת עוברת שמה קץ לחייו.
ואתה אחי-בני נפלת קרבן על מזבח גדול יותר ורחב יותר - על מזבח העם כולו. הן כה ברור וידוע היה את אשר לפניך, הן ראית וידעת מה שמחכה לכם, ראיתם את כל ההכנות שעושה האויב אשר שכן כל כך קרוב אליכם ורק קיויתם שאף על פי כן תעמדו נגדם, מעטים נגד רבים, ולא הכזבת, עמדת בדיבוריך. באותם הימים הגורליים אחרי ההפוגה הראשונה עת שכוחותינו הלמו באויב בחזית אחרת ותפקידכם היה לעצור באויב עד שיגיע גם תורו להמחץ תחת מכותיו של צבאנו המנצח, עמדת אתה וחבריך ללא רתיעה ובמלוא ההכרה, כי אין לסגת, נגד כוחו העצום של האויב אשר הטיל כח גדול עם מיטב הנשק נגדכם ולא יכול לכם והחזקתם מעמד עד בוא התגבורת. אבל אתה כבר לא זכית לראות את זה, כי באמצע הקרב כבר נתת את כל אשר אדם יכול לתת, את חייך!
והנה רוצה אני לספר ולבאר מאין נבעו הכוחות אשר נתנו לך, החלש, אשר לא הצטיינת בכוח גופני, את הכוח והאון לעמוד בכל אלה, כי לא היית רק ממגיני המקום, כי אם גם בין כובשיו ובוניו הראשונים. צעיר רענן ותוסס, מוכן לכל עבודה קשה ומפרכת מצד אחד, מעורה ואץ לכל פעולה תרבותית ומצד שני חיית חיים ללא לאות ובמלוא המתח. מאין כל אלה, איזה כוחות היו גנוזים בך שנתנו לך לעמוד בכל אלה. את זה אני רוצה לבאר לי ולכם, חברים יקרים, בשורות אלה, ואין דרך יותר טובה לה מאשר לגלות את השרשים אשר הניקו והזינו את הגזע אשר פריו היה כה בשל ועסיסי. משפחת אביך מוצאה ברחבת הונגריה, ערש ההתבוללות ליהדות הונגריה, אשר עד לפני 100 שנה פגע בה ארס עזיבת ונטישת היהדות וערכיה. בעיר קצקמט אשר בפוסטה ההונגרית חייתה משפחה ששמה פקטה ואשר תחת לחץ הכובשים האוסטריים מוכרחה היתה לשנות את שמה לשם הגרמני "שורץ", והנה משפחה זו שהיתה מעורה כולה במהפכה ההונגרית אשר חלה בשנת 1848, חיה וכואבת את כאב העם אשר בו הם יושבים ומתרחקת יותר ויותר מהמקור בהשפעת ההתבוללות. והנה ממשפחה זו בורחים שני אחים אשר בליבם נעור מחדש הזיק היהודי. הם מנתקים עצמם ממשפחתם ללא שוב ונכנסים לאחת הישיבות אשר בצפון הונגריה אשר בה חיה במלוא עוזה היהדות המסורתית, בתחילה בעיר טב ואחר כך בעירו של "החתם סופר" סופר המכונה על שם כתביו "כתב סופר" מצאו שני האחים את אשר יבקש לבם. בבוא העת נפרדים שני האחים, האחד מוצא את דרכו ונעשה סוחר בעל טחנות קמח מפורסם בעירו בוניהד אשר במערב הונגריה, הוא בונה לו בית יהודי מסורתי הכורך יחד תורה ומסחר. האח השני, סבו של דוד, שוקע כולו באהלה של תורה ונעשה לאחד הרבנים המפורסמים בהונגריה, מתישב באחת הקהילות הקטנות שבדרום מזרח הונגריה, רחוק מהעולם והויתו הוא מתמסר כולו לקהילתו ולישיבתו אשר הקימה הרבה תלמידים. הוא לא נענה לבקשות וההפצרות הרבות לעבור לקהילה גדולה יותר אשר כל אחת מהן רצתה לזכות בפאר שזכתה בה הקהילה הקטנה "קפולניק מונושטור" וכך נתגלגל סבנו ז"ל מן הקצה אל הקצה, מן ההתבוללות של יהדות הונגריה לשיא היהדות השורשית ביותר שבמזרחה של ארץ זו. אבינו ז"ל אחד משנים עשר בניו ובנותיו של סבנו, שבמערב הונגריה לסטמר שבמזרחה ואחר כך בגולת הכותרת של ישיבות הונגריה לישיבת פרסבורג. מי שהכיר טוב את יהדות הונגריה על כל חלקיה וגווניה, יהדות חסידית מונקטשית, עם כל סימניה וחויתה המיוחדת עם רקע חייה הכלכליים המנוונים, עד ליהדות המתנגדת החמורה, השקטה והמכובדת שבמערב הונגריה, כל אלה השפיעו מאוד על אלה מיהודי הונגריה שעינם וליבם פתוח היה לכל גילויי היהדות שבתוכם חיו.
כל ההשפעות האלה קיימות היו במשפחתנו, באשר אבינו בא ממזרחה של הונגריה שבה היתה השפעת היהדות החסידית, אם כי לא במפורש, כי לא היה נוהר אחרי אחד הרבנים שהיו קיימים באותו זמן, אבל הרבה מהמנהגים שרווחו בקרב היהדות החסידית מצאו להם מהלכים בביתנו. ומצד שני אמי אשר הוריה היו ממערב הונגריה, חניכי פרשבורג המעטירה ומצודת היהדות האוטודוקסית ההונגרית, אשר רוחה האמיתית עוד לא מצאה את מפרשה האמיתי וגם לא את ההסטוריון הנאמן; יהדות בעלת מזג אחר, יהדות אשר דורות רבים ישבה באותו מקום ובאותה הסביבה ושהיתה קשורה יותר לעם הארץ, קרובה יותר לשפתה ותרבותה ואשר רק הודות לרב ולמורה הגדול "החתם סופר" הצליחה לעמוד בפני התקפת ההתבוללות שאכלה בכל פה בקצוות, אבל לא הצליחה לחדור לשורשיה. מנהיגיה לחמו יום יום את המלחמה האנכרוניסטית נגד השפעת ההשכלה שלא היה לה אותו הצביון הלאומי כמו בתוככי יהדות רוסיה ופולניה ואשר בה ההשכלה והתנועה שנקראת התחדשות או "ניאולוגיה" לא היתה אלא צעד לקראת השמד המלא. אבי-סב-אמי היה דמות מפורסמת בתוך יהדות פרשבורג שזקני העיר הזאת לא שכחוהו עד היום ותמיד היו מספרים על צדקתו. למדנותו ומסירותו לקהילה הגדולה פרשבורג, שמזכירה היה במשך שנים רבות. השם מנדל כהן היה אחד השמות שהיו מזכירים אותו ביחד עם שמואל "החתם סופר" והרבה סיפורים היו מהלכים עליו בעירנו, שאחדים מהם אני רוצה להזכיר כאן. בהיות "החתם סופר" רב בעירנו, לקח ר' מנדל כהן על עצמו את כל הדאגה עבור הקהילה הגדולה בכדי ש"החתם סופר" יוכל להתעסק רק בתורה. אומרים עליו מפיו של "החתם סופר" שראוי היה מנדל כהן להיות כהן גדול בבית המקדש, צדקתו הגדולה וידיעותיו בהלכות קורבנות וטמאה וטהרה שלא היו נדירים באותו זמן. והנה באמת זכה בנו ר' פנחס לעלות ארצה לפני כתשעים שנה ולא כמקובל באותו זמן לעת זקנה בלבד, כי יחד איתו עלו 13 בניו ובנותיו, אשר הקימו במשך הזמן בנים ובנות והם אחת מהמשפחות המסונפות ביותר בארץ בכל חוגי הישוב הישן והחדש. והנה מכל המשפחה של סבי זקני נשארו שלושה ילדים, שתי בנות ובן בחוץ לארץ שכל געגועיהם ומחשבתם היה קשור לארץ ישראל, כי היה קיים קשר תמידי בינם לבין אביהם ואחיהם שבארץ, כמעט שלא היה חג בלי מתנה מהארץ, יין לפסח ואתרוג לסוכות, וכך גדלנו וחונכנו באוירת געגועים וקשר לארץ ישראל. ואני זוכר בפרוס המלחמה הראשונה בשנת 1912 או 1913 כשהובא בפעם הראשונה פילם או יותר נכון תמונות בודדות מחיי הישוב וסבתי חזרה הביתה מההצגה עם עיניים זולגות דמעות אושר וגעגועים, הרי דבר זה עשה רושם בל ימחה על בניה ובפרט על נכדיה הרכים. והנה כה גדלנו תחת ההשפעה הגדולה הזאת של הקשר הבלתי מנותק והמשפחתי לארץ שכולו היה מלא רק ציפיה וגעגועים לאותו הרגע שבו נוכל להתאחד עם משפחתנו בארץ. הקשר הזה עוד נתחזק בזמן שבסוף המלחמה העולמית בשנים 1918-1919 עלו שתי אחיות אמי ארצה, חניכות התנועה הציונית ומגשימיה החלוציים ומאותו רגע ברור היה לכל משפחתנו שעלייתנו ארצה היא רק שאלה של ימים וכל מאווינו ורצוננו קשורים היום עם ארץ ישראל. כל ההכנות נעשו לעליה. בראשנו ורובנו נכנסנו לתנועה הציונית שבטויה העיקרי בפרשבורג היתה תנועת "המזרחי", עד שקרנו האסון הגדול מות אבינו ז"ל ששבר והרס את כל תכניותינו לעליה, כי נשארנו בחוסר כל, אם עם חמשת ילדיה הקטנים שהגדול בהם בן חמש עשרה והקטנה בת שנה. והנה נוסף לזה אחרי מות אבינו נולד מנחם-דוד וכל התוכניות עלו בתוהו כאילו מן השמים מעכבים בנו. דוד גדל ילד נחמד ואהוב על כל המשפחה, יפה עינים ובריא בשר, מרכז את כל אהבת המשפחה, מצבה חיה לאביו ונושא שמו. ביתנו נהפך לאחד המרכזית של התנועה הציונית בעירנו, אלפי חלוצים של העליה השלישית והרביעית עוברים את עירנו ורבים מהם מתארחים בביתנו ומוצאים בו פינה ביתית ולבבית ואוירת ארץ ישראל. כל שיר חדש שבא מן הארץ נשמע בביתנו וכל עולה לארץ מלווה געגועים לארץ. והנה כה ספג דוד הקטן את רוח הארץ בתוכו כדבר המובן מאליו כאילו חי כבר בתוך הארץ ורק מחיצה קטנה כאילו מבדילה בינו ובין הארץ. מקטנותו הוא מבקר בגן עברי, שר את שיר הארץ וחי באוירתה. והנה הילדים הקטנים גדלים וכך באפשרותם לפרנס את עצמן ולעזור לאמם. וכך משחררים הם את אחיהם הגדול ומאפשרים לו ללכת להכשרה ובשנת 1929 עולה אחיהם ארצה ובזה אחרי זה שנה אחרי שנה כמעט עולה משנהו ארצה עד שבשנת 1935 עולה האם עם שני הילדים הקטנים ובזה הם מחסלים את חיי המשפחה בגולה.
והנה הנער דוד בן ה-14 מוצא את עצמו בארץ מאוייו, כולו קורן ומאושר, נכנס בכל חושיו ןאבריו לחיי הארץ, נכנס לעבודה בגרז' בחיפה אבל לבו בל עמו, כי לא מצא בחיי העיר את סיפוקו, ואחרי זמן קצר הוא עוזב את העיר ועובר לעבודה חקלאית ולחיי קבוצה ומכאן והלאה חייו ידועים לכם משרשרת אחת שלחיי חלוץ נאמן עד הסוף.

נכתב ע"י יקותיאל שוורץ (ז"ל) לחברי בארות יצחק, אחרי נפילתו של אחיו מנחם-דוד

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

תעודות וחפצים