דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי רובינשטיין יצחק ז"ל

בן רבקה והרצל
נולד בפולין - גליציה
ב תרע"ג, 1913
עלה ב-1938
נפל בקרב
בט"ו אייר תש"ח, 24/5/1948
מקום נפילה: יד מרדכי
נקבר ביד-מרדכי
בן 35 בנפלו

קורות חיים

בן הרצל ורבקה. נולד ב-1913 באולסקו שבגליציה. בנעוריו הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והיה מהפעילים והמסורים בה ואחר-כך עשה בהכשרה של תנועה זו וב-1938 עלה ארצה. היה מספר שנים בקיבוץ מעברות, משם גויס למשמר-החופים בנתניה. התקשר עם קיבוץ מצפה הים ואחר-כך עבר להתיישבות ביד-מרדכי.
בקיבוץ, היה איש הרעיון והעבודה ואוהב ספר. התמסר לעבודה בענף גן-הירק ושקד להוסיף דעת לשכלול הענף. קיבל עליו את ניהול התחנה המטאורולוגית במקום, לשם חקירת תנאי האקלים בסביבה, כדי להפיק מהידיעות תועלת למשק וביחוד לענף שלו. הקדיש את שעות הערבים לפעילות חברתית, תרבותית ופוליטית, והשקיע הרבה מרץ בהוצאת עלון הקיבוץ.
בחודשי חורף תש"ח, כשלא הגיעו עתונים ליד-מרדכי בגלל הניתוק בדרכים, היה קולט בשעות הלילה חדשות מהרדיו ומכין לבוקר על הלוח תקציר חדשות הארץ והעולם. עמד בגבורה בכל תקופת הקרבות ואף בשעת הרעשה כבדה ביותר לא נטש את עמדתו, לבל יפסיד אפשרות תצפית נחוצה להגנת המקום. משהוכרחו לעזוב את המקום דאג לכך שהפצועים יוצאו תחילה ובדרך הנסיגה נשא באלונקה חבר פצוע מהפלמ"ח (בנימין איזנברג). כשגברה אש התותחים והמשורין לא יכול היה לחלץ את הפצוע, נשארו עמו הוא וליבקה שפר ושם נספו יחד עם הפצוע ביום ט"ו באייר תש"ח (24.5.1948).
מצבה לזכרו הוקמה בבית-הקברות הצבאי ביד-מרדכי.
הונצח בהר הרצל בחלקת הנעדרים.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

כלבים עליך קבוץ!

זה מזמן, עוד בטרם שהסרט "לאסי שובי הביתה" הגיע אלינו, קמו ורבו אצלנו חובבי הכלבים. עובדה היא, שחברים רבים, בזה אחר זה, החלו להביא עמהם כלבים מכל פינות הארץ, עם או בלי גורים מגזעים נודעים לתהילה, או סתם ערב רב, בעלי צבעים שונים ומשונים, בלי כל תעודת יוחסין...
החלה אז פרשת החיפושים אחרי מקומות שיכון מתאימים לכלבים הללו ברחבי המחנה. תרו החברים ומצאו מקומות כאלה ליד הרפת, סמוך לאורווה, ליד סוכת האתון של הרופא ד"ר קלר, בבית החרושת "שמר", על הגבעה ולרגליה...
יש וארגז שבור או חבית הפוכה משמשים להם "בית" ויש כאלה שאף זכו למלונה כהלכה, מסודרת כידם הטובה של בעליהם. במרוצת הזמן סבבונו כלבים מכל צד. נביחות ויללות מלאו את החלל כולו. מלאה החצר אותם!
עד פרוץ תנועת חובבי הכלבים אצלנו, היה זה, כלומר, אילוף וגידול הכלבים, המונופול המיוחד של חברנו חנינא. והוא, אשר כידוע התפרסם כבר ברבים עם גישתו המקורית לבעלי החיים בכלל, שלח את ידיו בכל. החל משפנים, יונים, תרנגולות הודו, אווזים וברווזים וגמור בסייחה המפורסמת שירדה עלינו - אלינו כחטף מהרי אפרים הרחוקים וקפצה ישר על השולחן של שיחת הקיבוץ. ובכן, היא, הסייחה, היתה זו שהטרידה לא מעט את דעת הקהל בקיבוץ, עם ויכוחים בעד ונגד קבלתה לקיבוץ, כך שבקושי נמנענו ממשבר חברתי חמור בגללה...
וחנינא, בראותו כי רבו כל כל החובבים בינינו, השכים בבוקר לא עבות אחד ואץ רץ לו עד חבצלת השרון והביא לו משם כלבה מגזע "זאב" נקי וטהור, נוסף לכנופיה שכבר היתה ברשותו. כדאי לציין שקדמה לכולם הכלבה "אלפא", אותה השיג זליג בחיפה תמורת 25 לא"י (קרי וכתיב: עשרים וחמש לירות א"י!). אבל יש אתה צרות, כי נוסעים עמה לחיפה אל הרופא כל פעם.. בקיצור, לא אלפא ולא אומגה...
התחילו במשק תהלוכות של נושאי קופסאות וכלים שונים אל חדר האוכל, שם מפתחים אל תוכם "שיריים" (ולא רק שיריים) מהשולחנות ומהסירים. המחזה הזה חוזר פעמיים - שלש בכל יום וחבל שחברת הסרטים "מרץ' אוף טיים" איננה מסריטה ומנציחה את המחזה הנדיר והמיוחד במינו.
קשרי ידידות חמים עם הכלבים קשרו כל הילדים. הכלבים מלווים אותם בכל אשר ילכו. רובצים בפתחי בתי הילדים וממתינים להם שם. וכאשר יוצאים הילדים אל השדות בעת האסיף של תפוחי האדמה, שמחים הכלבים להלוות ולעזור להם בעבודתם.
ומעשה בדובי הקטן, ילד הגן, שאביו מסר לידיו כלי מלא שעועית מבושלת, כדי שיגישו לכלב. התישב, איפא, הילד בניחותא ליד הכלב וחילק עמו את המנה שווה בשווה, הנה כך: לי - לך, לי - לך, ואזלה השעועית מן הכלי... הדבר נגמר בכאב בטן קשה וקריאה לרופא.
ומעשה בצעקות מאוהלים בחצות הליל, כאשר כלבים עולים על מיטות החברים אחוזי השנה... ומי לא ראה את חנינא שלנו דוהר על סוסו ביעף, כחץ מקשת, וכנופיית כלביו אחריו? הלא האדמה רעדה תחתם!
אכן, כלבים עליך, הקיבוץ!

יצחק רובינשטיין, 1946


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

עליה! עליה!

(מתוך "עלון הקבוץ" יד מרדכי 30.4.1950)

הננו כולנו בבחינת אותו יהודי שכאשר ספרו לו על התעוררות הווזוב, שאל בתומו אם הדבר טוב ליהודים... ההיסטוריה הרגילה אותנו לכך. אנו נאלצים לחפש בכל מאורע עולמי או בינלאומי את שאלת היהודים. מחפשים הד על מצבנו הטרגי.
פגישת "הגדולים" - ואנחנו; ועידת האומות המאוחדות - ואנחנו; הפצצה האטומית - ואנחנו...
השאלה היהודית, העליה, "מעסיקות" את העולם. הן מטרידות את מנוחתם של פרלמנטים, קונגרסים וועידות. השאלה היהודית נדחפת ל"ראש התור", כדברי בווין; היא הולכת כפטיש כבד באושיות העולם המזועזע והמסוכסך עם סיום המלחמה; היא תובעת פתרון דחוף ותכוף לעמנו, לעם המעונה והשדוד ביותר, השסוי והמושמד ביותר.
ולא יקום עולם חדש עד שלא תעלה ארוכה על פצעינו, על שבר עמנו!

עליה, מלת קסם, מלאת חרדת קודש, המתנשאת תמיד מעל שפתותינו ובמותינו. זוהי תביעה גורלית. זעקה גורלית. היא מלכדת ומחשלת אותנו בחישוקי ברזל. היא פורצת גדרות ומכשולים, הופכת כל סדק לשער וכל סיכוי - לעובדה.
כל לבנו, כל מאוויינו, כל מחשבתנו נתונים לה, לעליה. אף בחלום לוחשות השפתיים: ע ל י ה ...
חולי אהבת עליה אנו...
כל ידיעה, כל בשורה על בוא עולים ומעפילים חדשים, ממלא לבותינו גיל ושמחה. ולא ייקר כל קרבן למטרה קדושה זו. בוא יבואו כל שריד, כל אח ואחות - ניצולי האש הגדולה שכילתה מיליונים - אלינו, למולדת הנכספת!

מה טוב לראותכם בתוכנו, אחים פרטיזנים יהודים, פליטי חרב של הגיטאות: ורשה, קובנה, לודז', קילצה, ואודים מוצלים ממשרפות אושבינצים ודכאו עם אותיות קעקע על בשרכם וארשת אשר נסוך על פניכם... ואתם שרים...
יודעים אתם לספר ולספר איך חיו, נאבקו וגוועו מיליונים לעין השמש, באין מציל; איך הושמדו אלה שתרמו מרוחם וגאוניותם לעולם ועתה - מפזרת הרוח את אפרם...
מה טוב לראותכם בתוכנו, חברים, כולנו יחד, בבית משותף, במפעל משותף!

יצחק רובינשטיין


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

עם אחים ניצולים

(מתוך "עלון הקבוץ" יד מרדכי כ"ג אדר תש"ז 15.3.1947)

אינה דומה קריאה לשמיעה ושתיהן לראייה. אנו קוראים ושומעים רבות על סבלם של שארית פליטת עמנו הדווי בארצות אירופה וכל מחשבתנו וישותנו נתונות להם, בהקיץ ובחלום.
כל שילוח אניית מעפילים לאי הגירוש מסעירה ומרתיחה דמנו וזה מחשל את רצוננו במישנה כח למאבק ללא ליאות למען הצלת אחינו, לעלייתם לארץ ישראל.
הצוררים סגרו עלינו מכל צד - מבחוץ ומבפנים, אך רצון העליה וגאולה הלוהט מפיל חומות ומכשולים.
זכייה מיוחדת נפלה בחלקנו: להיות בין הראשונים להושטת יד אחים להם, למעטים מתוך רבים, אשר נאבקו עם גלים סוערים וזידוניים ויכלו להם, אשר פרצו ועלו.
היתה זו הפתעה יקרה לנו. מאורע גדול שלא יישכח. עין בעין עם פליטי חרב אשר זה עתה עלו מן הים, מן הרחצה והנה הם בתוכנו. יחפים ורטובים, קרועים ובלויים, כחושים ומגודלי שער, רועדים מקור...
הפגישה אתם מלאת התרגשות. הלב נלחץ ומתכווץ, בראש רועם משהו... דמעות מנצנצות בעיני רבים. חברים רוצים להיכנס בשיחה אתם אך היא מקוטעת. הנשימה כלאחר ריצה מבוהלת... רק עינים מדברות על עיניהם בשפה אילמת.
הבשורה על בואם בצל קורתנו הגיעה מהר לילדים והם אצו רצו לחדר האוכל, סובבו כל מעפיל ומששו בבגדיהם הרטובים... העולים החדשים טרם נרגעו. קבוצה אחת עומדת ומביטה מבעד לחלון. וודאי שואלים את עצמם: האומנם הגיעו כבר לחוף מבטחים, למולדת? ההגיע הקץ לטלטולים? קבוצה אחרת מתחממת ליד הכיריים. בחורה אחת מייבשת תמונות, וודאי מקרובים יקרים, אותן שמרה כל הדרך.
הושיבום אל השולחנות, סועדים לבותיהם וידיהם רועדות... הלולן שידו במלאכת התיספורת עזב את עבודתו בלול ומספר אחד אחרי השני, אחר כך מקלחת חמה, בגדים נקיים...
ובצהריים היו כבר כחלק מאתנו. כעבור שעות מספר יצאו מהם מי לכפר ומי לעיר, לקרובים ומכרים.
כך נכנסו ונקלטו במולדת ולא נודע כי באו אל קרבה...

יצחק רובינשטיין


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

בשולי שני מאמרים חינוכיים

(מתוך "עלון הקבוץ" יד מרדכי 1.3.1947)

ברצוני להעיר כמה הערות למאמריהם של גרשון ושייקה שנתפרסמו בגליון הקודם של "עלון הקיבוץ". שניהם דנים בבעיית התנהגותם של ילדינו. גרשון מרחיב דיבור ומתאר צדדים שליליים שונים אצל הילדים וטוען הלמאי הם (הילדים) אינם מכבדים את הזולת המבוגר, הלמאי הם "חסרי אופי של אדיבות כלפינו וכלפי האורח והזר", מלים גסות וכו'. הוא מעלה על הנס את ילדי דיר סניר (כפר ערבי) מהם זכה לקבל ברכה תחת ברכה ומילדינו לא זכה ועוד ועוד.
שייקה לעומת זאת מתרכז בשאלה אחת: "שכינינו בעיני הילדים" ולאחר הקדמה רבה קובל על היחס של זלזול ובוז מצד הילדים לערבים המבקרים אצלנו.
האמת ניתנת להיאמר: אין כאן מה לטשטש, נכון, ישנם פגמים. אין מקום לשביעות רצון, אך באותה המידה אין מקום לדאגה מיוחדת ולמסקנות נחפזות. מאימתי משמשים לנו ילדי כפר ערבי פלוני לדוגמא? עלינו לדעת ולזכור: ילדינו רכים עדיין. ה"רע" שהם עושים אינו נובע מהכרה ברורה. זה הכל זמני ויחלוף עם הזמן, נזכור נא מה אנו "פעלנו" בילדותנו ונירגע מעט.
ולשייקה: לו העמדת במקום הילדים - אותנו, החברים והצגת השאלה בצורת שכינינו בעיני החברים, אזי יש מקום רב יותר לטענות, כלפי עצמנו. אז יוברר עד כמה רחוקה מציאות חיינו היומיומיים והתנהגותנו אנו מדרכה של השקפת עולמנו. ויש להביא את המשל ולא הנמשל. ילדינו אינם חיים בחממה מלאכותית עם אקלים מיוחד. הם חיים במציאות שלנו, מושפעים ממנה וזה קובע ומכריע. ילדים הם אספקלריה של החברה בה חיים, גדלים ומתפתחים. חיינו ומעשינו גלויים לפניהם.
במידה שנצליח לחיות חיים שלמים מבלי לבוא בסתירה עם השקפת עולמנו במידה שמציאות חיינו היומיומיים תתאים ותזדהה עם דרכנו הרעיונית - בה במידה יצליחו ילדינו, ממשיכנו.

יצחק רובינשטיין


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

יצחק רובינשטיין 1913-1948

יצחק, מוותיקי הקיבוץ וממיסדי יד מרדכי, היה שנפל במערכת תש"ח. נמנה על ראשוני הפלוגה "במצפה הים", נתניה כאיש תנועת "סתם חלוץ" שהגדירה עצמה "להשומר הצעיר", היה יצחק מן המסורים והפעילים בתנועה. היה בהכשרה ועלה ארצה ב-1938 לגרעין בקיבוץ מעברות בו שהה עד 1943. באותה השנה קשר את גורלו עם "מצפה הים" ועבר אחר כך יחד עם יתר חבריו ליד מרדכי. בימי מלחמת העולם התגייס יצחק "למשמר החופים" הארציישראלי ושאת בו בתקופה ארוכה.
בעל תכונות תרומיות היה יצחק ואוהב ספר והקדיש את מירב זמנו הפנוי לפעילות חברתית ותרבותית.
יצחק היה איש רעיון-העבודה ואוהב ספר. עבד שנים בגן הירק כממונה על ההשקייה ושקד ללא לאות להוסיף ידע בעניני הענף כדי לקדמו וליעלו עוד ועוד. יצחק קיבל על עצמו גם את ניהול התחנה המטרולוגית במקום לשם חקירת תנאי האקלים באזור. את זמנו הפנוי היה יצחק מקדיש בעיקר לפעילות חברתית, תרבותית ופוליטית ומשקיע מרץ רב ויוזמה בהוצאת עליון הקיבוץ. כמו-כן התמנה יצחק לארגון הפעילות הפוליטית בקיבוץ והרבה לעורר פעילות רעיונית ותרבותית בין החברים. איש עמל היה החי בכל נפשו את מצוקות הזמן ובעיות הקיבוץ. בחודשי החורף שלשנת תש"ח, כשנותק הקיבוץ מסביבתו ופסקה קבלת העיתונים, היה יצחק קולט בלילות חדשות מהרדיו ומכין כל בוקר על לוח המודעות את תקציר החדשות מן הארץ והעולם. כן השתתף בליווי השירות שפרצו את המצור בדרכים המובילות ליד מרדכי.
בעלון הקיבוץ היה מפרסם מרשימותיו ובאחד מהם כתב אז: (13.2.46)
"... השאלה היהודית, העלייה, "מעסיקות" את העולם. הן ממרידות את מנוחתם של פרלמנטים, קונגרסים וועדות. השאלה היהודית נדחפת ל"ראש התור", כדברי מיסטר בווין.
היא הולמת בפטיש כבד באושיות העולם המזועזע והמסוכסך, היא תובעת פתרון דחוף ותכוף לעמנו המעונה, השדוד ביותר, השסוי והמושמד ביותר, לא יקום עולם חדש עד שלא תעלה ארוכה על פצעינו, על שבר עמנו!
עליה - לילה הקסם, מלאת חרדת קודש, הנישאת תמיד מעל שפתותינו. זוהי תביעה גורלית, זעקה גורלית, היא מלכדת ומחשלת אותנו בחישוקי ברזל. היא פורצת גדרות ומכשולים, הופכת כל סדק שער וכל סיכוי - כל לבנו, מענינו. נתונים לעליה.
אף, בחלום לוחשות השפתיים "עליה... כי חולי אהבת עלייה אנו..."
בזמן הקרבות מילא יצחק את תפקידו במסירות ובגבורה ממש ולא נטש את עמדתו גם בשעת ההרעשות הכבדות ביותר, כדי שלא יחמיץ אפשרות של תצפית הכרחית לעבר קווי האוייב. מן המערכה, בה השתתף יצחק באופן פעיל ביותר, יצא שלם בגופו. בזמן הפינוי דאג שהפצועים יועברו תחילה למשוריינים של הפלמ"ח ובזמן הנסיגה, כאשר נשא באלונקה חבר פצוע מיחידת הפלמ"ח (בינימין איזנברג ז"ל), יחד עם ליבקה שפר ז"ל, גברה אש התותחים והקשר למשוריין נותק. שני הנותרים נשארו מאחור וכנראה שנשבו ע"י המצרים ונספו בידיהם. בחלקה הצבאית במרומי גברת ההנצחה של המשק הוקם ציון לזכרו. הניח אחריו אשה - חוה ובת יחידה רבקה. נכדו, אור יצחק (1971), בנם של רבקה ורן לנדבר, נקרא על שמו.
דברי הערכה לזכרו מופיעים בספר "יזכור", בעמד 773 ובעלוני הקיבוץ מיום 3.5.66 ומיום 30.4.50, מספר 13.
בספר "השמש לא עמד דום" נקרא יצחק בשם - יעקב.
בן 35 היה בנופלו.

רשימות לזכרו

לזכרו - שייקה קציר

בתפקיד של שמירה על חופי הארץ נקלע יצחק לראשונה אל קבוצתנו ובתפקיד של שמירה על חבר פלמ"ח פצוע בזמן הפינוי - נפל יחד עם ליבקה בידי האוייב.
בעוד קבוצתנו נמצאת במחנה מצפה הים בנתניה נשלח יצחק בשנת 1942 מקבוצו מעברות לגיוס ביחידת נוטרי החופים שחנו בשכנותנו. לא בלי לבטים החליט יצחק לעזוב את קבוצו ולעבור אלינו כאן ביד מרדכי. אך משהצטרף, ראינו בו תיכף חבר מלא, הן בחיי יום יום, בעבודה, והן במילוי תפקידים אחראיים.
בגן הירק מקום עבודתו הקבוע השקיע את מיטב מרצו וכוחותיו. והתנאים בגן ירק אז היו לא קלים כלל וכלל. לא המכון של היום ולא מספר הצנורות של היום עמדו לרשותו. עוד נזכור את יצחק המשקה הקבוע בגן הירק ואת עמלו הרב בסחיבת צנורות על כתפיו למען לא להזניח אף גידול ואף חלקה שיהיו כולם מושקים. בעבודתו היום יומית לא הסתפק אף פעם והיו לו הערבים לפעילות צבורית בשטח החברתי, התרבותי והפוליטי.
לילות כימים היה עושה בשקידתו להוצאת עלון הקיבוץ, בו היה הוא גם הכותב וגם העושה להופעתו. לכל מאורע במשק ובארץ הוא נתן ביטוי ברשימה בעלון ובייחוד זכורים תיאוריו מהווי העבודה בפנות העבודה השונות של המשק.
בשנת חייו האחרונה התמסר יצחק לארגון הפעולה הפוליטית בקיבוץ והרבה עשה למען עורר את החברים לפעולה רעיונית ולתת ביטוי ותוכן לכל חג מעמדי ולאומי. כל מאורע במעמד, ביישוב ובעולם הוא חי אותו ממש ולא עבר עליו סתם לסדר היום.
כולנו זוכרים עדיין את ליל 29 בנובמבר עת יצחק ישב כל הלילה צמוד לתיבת הרדיו וצפה בחרדה לתוצאות ההבצעה באו"ם. ומשבאה ההחלטה אחרי חצות היה זה יצחק שהעיר את כולנו מן השינה ובישר את הבשורה. שמחתו והתרגשותו למאורע הסטורי זה לא ידעה גבול. אך היתה זו עדיין החלטת או"ם שאותה הצטרכנו אנו לממש. ואם כי בקבוצנו לא היתה השמחה שלמה מהחלטה זו מכיוון שהיא הוציאה אותנו מתחומי השטח שהוקצה למדינת ישראל, הרי יצחק ידע להעמיד את הישגי כלל האומה מעל לחרדה שלנו. ואף היתה לו התחושה להאמין כי אכן בנו תלוי הדבר אם ואיך יפול דבר. רק זאת לא ידע יצחק שבחייו יצטרך לשלם בעד ביצוע ההחלטה הזו.
במתיחות ודריכות המשיך יצחק לעקוב אחרי התפחות המאורעות בארץ לאחר ההכרזה. בימי המצור שהושמו עלינו על ידי הכנופיות שבכפרים מסביבנו עת לא הגיע אלינו העתון היה זה יצחק אשר נטל על עצמו את הגשת הידיעות על הנעשה בארץ ובעולם כפי שקלטם במשך שעות ארוכות בלילה מפי הרדיו. מדי בוקר הופיעו החדשות על הלוח בחדר האוכל.
מקומו של יצחק בזמן המערכה היה בעמדה מס. 9 על יד השער. מעטים החברים מעמדות אחרות שנפגשו עם יצחק בתוך ימי המערכה, כי את מקומו בעמדה הוא לא עזב לרגע. לרגלי תפקידי שהיתי כשעתיים בקרבתו בעמדה - היה זה בשעות של ההפגזה הקטלנית של הקטע המזרחי בעת שהתנהלה הסתערות האוייב על הקטע הדרום מערבי - קראתי לו לצאת מן העמדה ולמצוא מחסה בתעלת הקשר על יד העמדה שהיתה מטרה ברורה לאוייב, אך הוא טען בשקט ובשכנוע שאינו יכול לצאת את העמדה כי אחרת לא יכול למלא את תפקידו - לצפות אחרי תנועת האוייב אשר בעת ובעונה אחת עם ההפגזה תמרן עם שריוניו לא הרחק מהעמדה. פגזים מספר נפלו בתוך העמדה וסביבה אך הוא לא עזבה ובדרך נס לא נפגע אף פעם.
עם אחרוני הלוחמים הוא יצא שלם בגופו אך תשוש כוח כרבים מאתנו. לא על הצלחתו הוא נתן את דעתו, הוא נוטה את שכמו לנשיאת האלונקה עם בנימין הפצוע. יחד עם ליבקה הוא נשאר לשמור על האלונקה ומאז נעלמו עקבותיהם. ימים וחדשים חיינו בתקוה כי אולי הוא ניצל אך עתה אין עוד מקום לאשליה. יצחק איננו עוד אף כי מסיבות מותו וקבורתו נעלמו מאתנו עד היום.
יהיו זכרו ומעשיו של יצחק צרורים בצרור החיים והמפעל שלנו.

שייקה קציר


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח