ונזכור את כולם

סגן פרידמן פילון ידידיה ז"ל

בן שרה ושמואל
נולד בפולין
בי"ב אלול תרפ"ט, 17/9/1929
יחידות: הגדוד השלישי
בהכשרת כפר גלעדי, התנועה המאוחדת
נפל בקרב במיבצע יפתח
בי' ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: נבי יושע
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן שמואל ושרה. נולד ב-17.9.1929 בפולין. בשנת 1936 עלה לארץ עם הוריו שהתישבו בירושלים. לאחר סיום בית-הספר העממי למד שנתיים בבית-הספר התיכון בקבוץ גבת והיה שם בחברת הנוער ועבד בענף המספוא.
מגיל 14 וחצי היה חבר בפלמ"ח, בלי שהוריו ומכריו ידעו על כך. במחתרת כונה "ידידיה איש-שלום". אהב לקרוא על הנעשה בנפש האדם, ועל חייו הפנימיים של האדם. קשה היה לשכנעו, אם לא הבהירו את הדברים ממש.
על אף היותו בן מסור למשפחתו עלה בידו להופיע בבית רק לפסח ולסוכות. הפעם האחרונה היתה מחצית השנה לפני מותו. הדריך באפיקים, גינוסר ולהבות-הבשן בתפקיד מ"כ. רק אהבה אחת יכלה להתחרות באהבת ההורים - אהבת הארץ. לפילון היתה זו אהבה בלא מצרים. בגליל הכירו אותו. פילון התמזג עם הגליל שכה אהב. אהב לכתת רגליו בשבילי הארץ, כשתרמיל או שניים על שכמו, צעדו בטוח ללא היסוס. תומך בנכשלים ומושיט להם עזרה. הורה התעמלות בקורסים שקיים הפלמ"ח. עשה שנה בהכשרת "התנועה המאוחדת" בכפר-גלעדי והצטרף לגרעין שעלה למעיין-ברוך.
בתחילת 1947 יצא לקורס מ"מ. ומאז לא ראוהו עוד בני משפחתו. היה בדעתו להשתחרר מתפקידו וללמוד באוניברסיטה, הצורך בלימודים, ההכרח להרחיב אפיקים היה נר לרגליו. פינה ייחד בלבו לספר התנ"ך. אהב לקרוא בו, ויותר מזה רצה ללמוד בו. ופינה מוצנעת יותר - לשירה וליופי.
אך בינתיים פרצה מלחמת-השחרור. השתתף בהגנת להבות-הבשן ובכיבוש חלסה. לא נרתע מפני כל, פקודיו האמינו בו, בפילון הדואג הבטוח והמסור להם. שימש מפקד משטרת מטולה, כשזו נתפסה מהבריטים ע"י ההגנה.
ב-20.4.1948 פיקד על מחלקה בהתקפה לכיבוש משטרת נבי-יושע. חפה באש על נסיגת חבריו ונשאר עם שני חיילים פצועים קשה שלא יכלו לסגת. הוא העבירם לנקיק סלע וכשאזלה תחמושתו ירה בפצועים ובעצמו, כדי שלא ליפול בידי הפורעים הערבים שהלכו והתקרבו אליהם. נקבר בכפר-גלעדי וב-4.9.1950 הועבר להר-הרצל בירושלים.
על שמו נקרא מחנה צבאי בגליל העליון. זכרו הועלה בחוברת "על מות" של קיבוצו מעיין-ברוך.
לפי פקודת מטכ"ל הוענקה לו דרגת סגן לאחר נפלו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו - אביו

פילון בני,
הייתי במקום שבו נלחמת וגם נפלת. דמך הצעיר הרווה את האדמה השוממה. וניצב אני עתה ליד קברך, אחרי אמירת הקדיש, והנני שופך את לבי לפני בורא העולם ואומר: "על אלה עיני בוכיה, עיני, עיני יורדה מים, עיני, עיני על חללינו, על השבר שהשברנו". חכמינו ז"ל אמרו; "חבל על דאבדין ולא משתכחין", ולית לנו להתאונן על נפילת בננו היקר פילון בהגנת המולדת.
נהגת, בני, יפה. נעימים היו מכתביך האחרונים, וביחוד הפניה לאמא: "מיין טייערע מאמע זאל קענען ליינען", כדי שתוכל לקרוא לפני שאבא יחזור מעבודתו. אין אנו מאשימים אותך. היית חייל ומילאת את הפקודה. אך לצערנו הרב היה מזלנו כך. עוד קווינו לראותך בערב פסח. בכליון-עינים חכינו לך. לא ידענו שאינך כבר בעולם זה. וכשעתיים לפני הסדר בא המבשר והודיענו כי נפלת בנבי-יושע ונקברת על ידי חברים בכפר-גלעדי. על אחד מחכמינו ז"ל מסופר: מעשה שהלך לטייל עם תלמידו ליער וראה אילן עתיק גדוע; אמר: זה סדר העולם, שבן-אדם זקן צריך למות. הלכו עוד וראו אילן צעיר גדוע. התחיל הרב בוכה. שאלוהו תלמידיו, למה אתה בוכה? השיב להם: ואיך לא אבכה, כשרואה אני אילן צעיר שהיה צריך להוציא פירות ולא זכה לכך. על כך צריכים אנו כולנו לבכות.
במכתבי חבריך שכתבו לזכרונך מדגישים הם שהיית מפקד טוב וחבר טוב והדרכתם בכל, ואף לא רצית לעזבם ברגעיהם האחרונים. תקוות רבות תלינו בך, רבות גם חשבנו עליך. הבטחת לאמא, לכשתבוא לבקר אותך במעין-ברוך, כי תרגיש עצמה כאשר הרגישה עצמה במקומות היפים ביותר בחוץ-לארץ, ואולם הזדמנות זו לא נתת לנו, והנה הלכת לבלי שוב. יהי זכרך ברוך.

אבא


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - אחותו

חלפה-עברה שנה כמעט ופילון איננו. האמנם לא נראהו עוד? האמנם לא ישוב עוד אלינו פילון הישר והטוב וחיוכו על פניו?
רואה אני אותו לנגד עיני. נער צנום, עודנו ילד קטן בבואו ארצה, וכבר רצינות החיים רובצת על כתפיו הילדותיות. לא ידע שפע חסד הילדות. לא ראה טובה. כגדול נשא עם הוריו בעול ההיאחזות בארץ. קשים היו חבלי הקליטה, ולכן היה פילון כה רציני, נזהר שלא להכביד, וחולם על ימים שיוכל להיות לעזר, לסעד. תמיד נכון לעזור לחבר, לשכן, לכל אדם. פילון בחר בדרך הקצרה: הכשרה והגשמה. בחברת הנערים היה פילון - הרציני המבוגר. הכל אהבוהו. עשה חיל בכל. התפתח בגוף וברוח. וכשהיה חוזר הביתה לחגים, היו ההורים מסתכלים בו בגאוה, שמחים על הקומה הזקופה, על עשת השרירים. ובו בזמן שפע פילון טוב-לב, עדינות-נפש ואהבה גדולה להורים. את כל שעותיו היה מקדיש להם, כאילו רצה לקיים עוד קצת מצוות "כיבוד אב ואם" בחייו הקצרים. כמה רוך ואהבה גנוזים במכתביו הביתה, לאמא לחוד ולאבא לחוד.
רק אהבה אחת יכלה להתחרות באהבת ההורים - אהבת הארץ. לפילון היתה זו אהבה בלא מצרים. קורס פה, קורס שם. מדד את הארץ לארכה ולרחבה. פילון החניך נעשה מדריך.
הגעגועים הביתה היו גדולים. חלם גם על השכלה, השתלמות. והנה נשמעה הקריאה: לעזרת העם! ופילון הלך לקול הקריאה הראשונה.
החברים יודעים לספר על פילון. בגליל הכירו אותו. אנו לא ראינוהו בכך ולא נראהו עוד. פילון התמזג עם הגליל שכה אהב.
לא הגיע לשנתו העשרים, ורבים תלמידיו-חניכיו, רבים חבריו, וכולם יודעים מה היה העלם הזה, וכולנו יודעים מה אבד לנו עם אבדן פילון. בן שבע היה פילון כשעלינו לארץ-ישראל, ומיד התערה בה, אהב אותה וקשר את גורלו אליה כ"צבר" מבטן ומלידה.
עלינו בחוף הארץ ביום פרוץ מאורעות תרצ"ו. חבלי ההסתגלות וההאחזות בארץ לא היו קלים כל עיקר. היו ימים של מחסור ודאגה. והיו רגעים של חולשה וספקות. אך סוף סוף מצאנו אחיזת-מה, ופילון היה מאושר כשנכנס לבית-הספר.
את אורח חייו קבע הוא עצמו. התנועה (מחנות העולים) קסמה לו. עם סיום בית-הספר הלך לגבת להכשרה, ומאושר היה כי הסכמנו לדרכו ואף תמכנו בו. מאז ראינוהו רק פעמיים בשנה. בחג הפסח ובחג הסוכות. פעם בפעם שמענו על סגולות הנפש של פילון מפי מדריכיו. נער מצויין, - היו אומרים - תבונה בלתי שכיחה, חבר יקר ואהוב. והנער הכחוש והצנום צמח וגדל, נתישר הגב ונזדקפה הקומה. אפשר לאמור: "בחור כארזים" נעשה. ובקרוב הוא כבר לא רק חניך, כי אם גם מחנך, וכמדריך נתעורר בו הצמאון לדעת. והרי הוא שוקע בספרי היסטוריה, ספרות ותנ"ך. מה קרנו פניו, בספרו שהוא עובר לשנה אחת לירושלים להדרכה. תכניותיו היו ללמוד ולהוסיף דעת. ועם זה לא שכח להעמידנו על כך כי גם הוא חבר "מעין ברוך", והתורה - תורה לשמה. אין הוא מתכוון לעשות את הלימודים, קרדום לחפור בהם.
ועתה נשבר הכלי היקר. רק עודנו חי בנפש אוהביו ובזכרונם. פילון, פילון אחי, דמיך ודמי חבריך הצעירים צועקים מן האדמה: לא לשוא נפלנו, למענכם, למען עתידכם, למען עתיד ישראל נתנו את נפשנו.

אחותו


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

על פילון

פילון. זקוף קומה, תמיר, נאה, עינים חומות, עמוקות, מישירות מבט אל המטרה. קידם את פני החיים בכובד ראש, במחשבה ובעצב.
אהב את הטובים במדריכיו והעריצם בכל נפשו, עד שבמשך הימים היה הוא עצמו מחנך ומורה דרך למופת, היותו רע לחלשים ממנו, טוב לבו ועצם הווייתו נטעו אמון בלבות הלקויים ביותר מבין חניכיו.
באותו פילון הגא, העז, הסתתרה נפש רגשנית, עדינה ויפה.
הוא השתוקק לעבודת האדמה, לזוג הפרידות ולחרמש. החרמש - עמו התרועע בשעות הבוקר המוקדמות, כשהוא ניצב בשדה ערום למחצה ושורק זמר השופע, אביב חיים ועוז. זה הרון, אותה שירת חיים נפלאה, מה היו אהובים עליו. פעמים היה מתייחד עם חלילו, ואז נישאו צליליו, כנוגים כעליזים, צלולים בחלל החדר או האויר.
לעתים נראה בלתי שלוו, דבר מה העיק על לבו - החברה: קשה עליה לעכל אדם אשר משום מה הוא מתבלט תמיד. כאן אחד הדברים שעשוהו שונה מחבריו, ועוצבה דמות מיוחדת לו בלבד.
פילון ככולנו אהב לכתת את רגליו בשבילי הארץ, כשתרמיל או שניים רבוצים על שכמו. רגליו מוצקות, צעדו בטוח, ללא היסוס. בעדינות שהיא ממש ניגוד לבחור כזה, היה תומך בנכשלים ומושיט להם עזרה. יש והתעלפה נערה בדרך, היה ניגש אליה, מלגים לפיה טיפות מן הנוזל היקר - מים, זו התאוששה, והיתה נמשך המסע.
תפקידו בזמן האחרון הרחיקו מאתנו וציווהו לתת כל אשר יכול ואף למעלה מזה. לפני ימים עבר על פנינו בחצות הלילה. הוא העירנו. נזדעזענו. "שב, ספר דבר", לא! נותרו מספר דקות, עליו להמשיך, המטיר עלינו שאלות למכביר והתנצל על שהפריענו, אולם כה חפץ לראות פני רע.
הבחור הזה רצה ללמוד, נכסף לדעת. עת כולנו ציפצפנו והרעשנו, ישב פילון קמוט מצח, ופעור פה הקשיב לשיעור. בשנתו האחרונה חפץ להשתקע בלימודים, להציץ אל הכמוס ממנו. אולם התפקיד שאג בעוז, והוא החליט לדחות את מאווייו אלה לימים טובים.
הלך ונפל.
משאת נפשו בשבוע האחרון היתה להגיע לחג הביתה, לירושלים. "איך שהוא להגיע". כך סח לנו.
קברוהו בלילה, ליל אביב מקסים. הסהר שפך את אורו על פני האדמה, המרחב בושם בפרחים ואמר רעננות, אורות ישובי הגליל ניצנצו. הכל זעק לחיים, ליופי, להוד.
נוראה המציאות, כי פילון לא יטעם עוד מכל אלה.
על קברו הונחו זרי פרחים.
אבד לנו עלם חמד, רע טוב וחייל אמיץ לב.

ברכה


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

אופי

(מתוך "ניבים" עלון חברת הנוער בגבת, י"ב סיון תש"ד)

בדרך כלל מתבלט אדם חדש בתכונותיו הרעות. ללא כוונה מיוחדת מרגישים בני סביבתו באי אלו תנועות או משפטים בדיבורו וקובעים על פי זה את אשר קובעים. אולם זה רק רושם ראשון, או יותר נכון רושם רגעי. כדי להכיר אדם יש לחיות עמו ולהכירו בכל. בכלל אין להכיר אדם במשך ימים או שבועות, ובמקרים מסוימים יש הכרח בחדשים.
נער, גילו 15 וחצי שנה, קומתו בינונית, לא רחב ביותר, ראשו עטור שערות שחורות כפחם ומתולתלות היורדות לו על מצחו. עיניו חומות לא שקועות ביותר: כל דמותו אומרת רצינות... בפעם הראשונה ראיתיו ביום בהיר ליד הבריכה. עמו היו עוד חברים רבים, אולם הוא - משום מה - היה הבולט ביותר. איני יודע מפני מה דוקא הוא? אולם כך ראיתיו. נראה היה שבחברתו אין שמים אליו לב באופן מיוחד... קופץ ושוחה כדג ובכלל ספורטאי. נסיתי להתודע אליו, והנה: שתקן, אינו חי ככל אחד אחר בפעולות החברה אינו משתתף בשיחות - אלא שתקן. עד כמה שמספרים אוהב הוא לשוחח בחוג אינטימי בלבד, ידיעותיו מענינות, ומדבר מתוך נסיון מה מחברתו הקודמת. אוהב לקרוא על הנעשה בנפש האדם, ובכלל על חייו הפנימיים של האדם. מתרגז מהר ואינו נוח להשפע. קשה להחדיר דעה חדשה למוחו בלי להבהיר את הדברים ממש... זה אשר שמעתי עליו בשטחים הכלליים, והוספתי לשאול: מתוך מה נובע כל זה? - - - פקח, אהוב. אולם הוא איננו שם לב לזאת, הוא כאילו החליט להינזר מחיי החברה. רק בדברים ההכרחיים ישתתף; לימודים, עבודה - הוא ימלא את חובותיו בחברה בלבד, ומהשאר ישתדל להתרחק. אך לא הצליח, לפעמים קם בו רצון, או יותר נכון התעוררה בו שאלה: מדוע? מה ההתנהגות הזאת? הכך נכון? - ומתוך שאלות אלה קם ורצה לשכוח את השאר. רצה לשכוח את המחשבה שהעיז פעם לחשוב - לא להשתתף?... הוא נזדעזע אך לשמע המחשבה שחשב פעם...
אולם על אף הכל מצבו אחר. החברה ידעה אותו מאז. היא לא רצתה כבר לראות התנהגות אחרת מצדו. היא ידעה אותו כאותו נער שנתגלה בתחילה. בחברה זו הוא כבר נחתם - לא יוכל לתקן את הרושם הקודם. כך נתקבל ואין לשנות... עד היכן מגיע כוחה של חברה לעכב בעד האדם? להכריחו להישאר בנקודה אחת?
ואולי יכולה חברה להתנהג אחרת?...
רשימה זו לא באה רק מתוך דמיון. רוב הרשום כאן - קיים. יש לחשוב על הדברים, ובטוח אני שיגיעו לשלילת הענין. ואולי אז?...


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

לחברי בעיר

(מתוך "ניבים" עלון חברת הנוער בגבת)

... ועתה יושב אני וכותב לך, רק עתה לאחר שאני עומד על סף סיכום של שנה אני מעיז לכתוב לך, הנמצא בעיר וחי את חייך הרגילים מתמול שלשום. יודע אני את מעגלות חייך; רק לפני כמה זמן התכוננו יחד לבחינות הגמר, הזוכר אתה? - ומאז עברת כבר בחינות חדשות, ציונים חדשים... ואני?
אף על פי שידידים אנו, איני סבור כי יודע אתה את חיי. כן, ברור לי כי יודע אתה שאני עובד ולומד, אולם אינך יודע מה הוא השינוי שחל בי עקב צורת חיים חדשה בחברה חדשה. את עיקרם של החיים האלה אינך יודע. על כן, שמע: כל חבר בתוכנו ידוע לי כמו שהוא. אי אפשר אצלנו להתנכר איש לרעהו, גם אם תרצה בכך - אי אפשר! אינך יכול שלא לשמוע את קולו ודעותיו בשיחה, או בכל ויכוח אחר, אתה מכיר את תוי פרצופו. עמו יחד אתה מציע את מטתך ומסדר את בגדיך... בודאי תמה אתה: דברים אלה במה כוחם? כן, זהו! כאן מונח היסוד להכרת חבר. כאן אתה חי עמו, אין אתה נפגש עמו רק בפעולה חד פעמית ושומע ממנו דבר וחציו. כאן אתה שומע ורואה אותו כאילו חדרת לתוך תוכו. ובזה מונח העיקר: אתה מכיר את חברך, על כן נקבע גם יחסך האמיתי אליו, ונרקמים חיי החברה...
...אנו ממשיכים לטוס ברכבת החיים: העבודה, הלימודים וחיי החברה. לפעמים יש גיוס, ולפעמים גם חופשה. אך אלה השפעתם אינה רבה מאד. דוהרים ודוהרים מבלי לעצור... המבט הקטוע ללוח השנה מחייב לתהות קצת על הקנקן ולעמוד: - הלוח כאילו קורא: שעתך לסכם, עמוד! - יותר מזאת אין צורך, רק זאת ולעיניך כבר צפות תמונות חיות של רוב הזמן מאז חיית אותם: יומך הראשון בחברה, הריכוז בבית השטה, התקלות בתחילת בנינה של החברה... ועד עתה...
... אתה בודאי קבעת שאי אפשר לחיות עם כל בני האדם. כלומר, יש, לדעתך, אנשים מסוימים אשר מבחינות שונות רואה אתה מעצורים בהתקרבות אליהם... אם צורת הרכבה של חברתנו הוא בסדר, נתווכח על זה בפעם אחרת - אך בודאי יודע אתה שאנו התקבצנו מכל התפוצות, בתוכנו נערים ונערות שלא הכירו איש את רעהו. אנשים שונים שבתחילה נדמה היה לנו שלא נוכל לחיות יחדיו, אך נוכחנו שלא כך הדבר. צורת החיים המגוונת נותנת אפשרות לכל פרט בתוכנו להראות את פעילותו בתפקידים שונים - וכך נוצרת חברתנו יום יום.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

ממכתביו

ירושלים ט"ז תשרי תש"ח
... לפי חשקי בהתחלת הלימודים (קורס מ"מ) ולפי תכנם, הייתי כמעט משוכנע שלא אמשיך - לכן אמרתי: "דומני שנתראה בקרוב". זה לא קרה, ואמנם ממשיך אני בלימודים וימים חולפים וחולפים. ואמנם יתכן שאסיים פרק לימודים זה בשלמותו. כאן רואים דברים רבים לעומקם המלא, דבר שאין רואים בכתה נמוכה יותר (קורס מ"כ) וכאן נבחן האדם באיזה מידה מוכן הוא להיכנס לתוך תוכן של הענינים. דומני שאני לא...


2.11.47
פעם - ואולי במידת מה כך היה הדבר אף בפעם זאת - חפצתי לכתוב לשם "זכרון" או דומה לכך לימים יותר רחוקים. ואמנם נכון, כיום, למשל, כאשר קורא אני בדברים אשר כתבתי אותם לפני ימים, שבועות, חדשים - ישנה הרגשה טובה: א) מפני דברים שונים אשר נתבדיתי בהם לטובה; ב) פשוט העלאת זכרונות נפלאים ביותר אשר אמנם נשארו בזכרון וברגשות, אך כאשר קורא אתה דברים שכתבת אותם באותו רגע מסוים הרי חי אתה חויה זו כאילו מחדש. וחשוב הדבר שיחזור אדם על חויות שחי אותן אי פעם על מנת לצבור צידה לעתיד או פשוט - הנאה מהעבר.


כפר גלעדי 11.3.47
... ויודעת את מכבר שמאורעות בחיי יום יום אין צורך לחפש כאן. הם מופיעים ופוגשים אותך בדרכך מדי תעיף מבט לימין או לשמאל. את המאורעות אין צורך לחפש: מאז קמת ובאת לחדר האוכל, ומשם לחברה, ומשם לעוד כמה מקומות ולבסוף לאספת חברה, והרי לך יום תמים שכולו מאורעות, שאחריהם בא אתה לאוהל, מניח את בגדיך ושואף אך אחת - לשכב באפס מעשה. ובתוך המיטה מהרהרים על דא ועל הא, על ענין החברה ועל עניניך בתוך כל אלה. בין כה וכה נרדם אתה ומפליג בשנת ישרים נעימה. ולפתע נדמה עברו שעה שעתים, נשמע מתוך אור הבוקר צלצול הפעמון והכל מתחיל מחדש. וכך הולך וחוזר וכך סובב הגלגל יום יום וחודש חודש. אי פה אי שם ישנו מאורע רציני המעמיד אותך לרגעים מספר, אולם אחר כך שוב ממשיכים וממשיכים. עד מתי? ולאן?
את כל אחד מאתנו מלוה ומחנך תרמילו האישי וכל תרמיל שונה מרעהו. ולעתים וקורה הדבר - ייפגשו שני אנשים זרים אשר תרמיליהם מתאימים זה לזה. ואז, ואז טוב להם לשנים הנושאים בעיות, שמחות וחויות יחד על כתפי שניהם...



מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח