דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לבנון צבי (יונה) ז"ל

בן פנינה ודוב
נולד בצפת
ב-ט"ז אלול תרפ"ב, 9/9/1922
תפקיד: סגן מפקד הדסה
נפל בקרב בלווי שיירה להר הצופים
ב-ד' ניסן תש"ח, 13/4/1948
מקום נפילה: ירושלים - שיירת "הדסה"
נקבר בירושלים - סנהדריה
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן דוב ופנינה קאליך. נולד בט"ז באלול תרפ"ב בצפת למשפחת צאצאי רבנים חסידים, אשר ישבה בארץ זה ארבעה דורות. בעודו נער עברה משפחתו לגור בבירות, בה עברו עליה 5 שנים קשות, עד שחזרה למולדת והתישבה בתל-אביב. מאחר שבבירות היתה ראשית חינוכו בצרפתית, המשיך גם בארץ ללמוד בבית הספר של "אליאנס" ובהגיעו לגיל 14 החל לעבוד במסגרות. דרך-חיים זו הביאהו ל"הנוער העובד" ומאז היו חייו קודש להגשמה ולהגנה, כדרך כל נער עברי-חלוצי. כבן 15 יצא להכשרה בגבת, הסתגל יפה לעבודה ונתחבב על הכל. אחרי כן המשיך לעבוד באלונים, גבעת ברנר, גבעת חיים, עיינות, ולבסוף ברביבים, בתעשית הנשק העברי שבמחתרת ובפלמ"ח. מרביבים עבר לירושלים ועבד במחלקה הטכנית של "הדסה".
עם פרוץ הקרבות התגייס לכוחות הבטחון והוחזר ל"הדסה", להגנה ולשמירה. ימים אחדים לפני אסון השיירה להר הצופים, בשייך-ג'ראח חזר העירה, למשפחתו. בימי חופשתו חלה, אך לא שעה להפצרות אשתו וטען, כי עליו לחזור מיד להר הצופים, הואיל ועמד לקבל תפקיד של מפקד אחראי: "כל חברי כבר אינם ואני עודני בחופשה" - אמר לאשתו והלך.
באותו יום, ב-13 באפריל 1948, יצא ל"הדסה" הר הצופים עם השיירה, שעברה דרך שייך ג'ראח ואשר כמעט כל נוסעיה נהרגו. האחד שניצל מהמכונית בה נסע גם צבי, מספר כי ראהו עומד ליד הנהג ומעודד בדברי נועם את הנוסעים: "העזרה תבוא. אי-אפשר שלא תבוא...". כך ראה אותו עד הרגע האחרון: אמיץ, קר רוח ואחראי לאנשים שנמסרו לידיו.
הערבים ירו בגלגלי המכוניות שנתקעו, הדרך נחסמה, לאחר שהמכוניות שותקו, הציתו הערבים את המכונות על יושביהן. הסיכויים להימלט משם היו קלושים מאוד, כי זה היה בתוך שטח ערבי. היחידה הבריטית, שהיתה במקום לא התערבה כלל בקרב. רוב אנשי השיירה נהרגו או נשרפו מבלי יכולת להימלט מהמקום.
צבי לא זוהה. בני המשפחה עובדי "הדסה" שהכירוהו יפה ואחד מאנשי "חברא קדישא" שהכירו את צבי מילדותו חיפשו את גופתו בין החללים ולא הכירוהו. האלמנה וההורים עוד השלו את עצמם בתקוה כי הוא בין הנעדרים ונמצא בין השבויים. עד שאפסה תקוה. השבויים הוחזרו והוא לא חזר.
הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בסנהדריה. השאיר הורים, אשה ובן.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ממכתביו

אנו עומדים עתה ביום האחד-עשר מאז ההחלטה על מדינה עברית, ואחד-עשר יום מאז ההתנגשות הראשונה בנפש וברכוש עברי על-ידי פורעים ערבים מכוונים בידי המנהיגים החוסיינים ובתמיכתם הגלויה של שותפיהם האנגלים. אנו כולנו מלאי-זעם, אנו מתוחים לכל חדשה, לכל נפש חדשה הנוספת לחללינו בימים טרופים אלה, ימי מערך עקשני של דורות אשר הגיע לביטויו המעשי רק עתה, אחרי דורות רבים של חורבן וגלות.
אני כולי מלא זעם ומרירות, אני רוצה לרשום הרבה-הרבה מן המתרחש בקרבי בימים אלה. רוב הימים אני נמצא בבית החולים, כי לא קיבלתי כל פקודה להתיצב, ולכן אני שוהה בבית-החולים על כל דבר שלא יקרה שם.
לא מעטים אנו ונדע לעמוד על הכבוד והרכוש. לא ניחפז במעשים, אך כשיהיה צורך נדע לפעול.
קראתי את העתון אחרי שלא קראתיו במשך כמה ימים. העתון מלא מקרים מחרידים, אך לא קטן מספר התופעות המנחמות. תופעות מנחמות - הרי מגוחך לקרוא כך לאותה עמידה של חברים במערכה מול נבזים ושותפיהם הצבועים המופיעים בשם החוק. אם אין לקרוא לכך בשם זה, אקרא לכך - מלחמת ישרים מול אנשים שכירי-שוד-ובצע.
ברדתי מן העבודה הוחרדתי למראה עיני. מודעות-אבל לנפילת יהושע. אינני יודע משום-מה, אך עתה, בכתבי מלים אלה, עולה בזכרוני שמו של יהושע בן-נון, ודומני כי יש בכל-זאת משהו המצדיק את מחשבתי. יש משהו משותף בשם הזה. יהושע בן-נון היה מנהיג העם והוא הלך בראש הלוחמים; כן היה יהושע בין אלה המנהיגים. הוא היה הרוח החיה בתוכנו. מי מאתנו אינו זוכר את הימים שיהושע היה מופיע במכנסי-החקי הקצרים ובסנדליו?! דומני שאף פעם לא ישבנו כל-כך שקטים בשיחה, בשיעור או בהרצאה כמו ברגעים המעטים של מבחן על-ידי יהושע. נדמה לי שיש בזה משום איזה שהוא צו בקראי כי יהושע נפל. הצו צריך להיות לכולנו: נעמוד בגאון! אל נבייש את הכור ממנו חוצבנו.
עוד רבים נפלו בימים אלה, אך ייתכן שאותו אלמוני הכותב ב"דבר" של הבוקר צודק. "של נהיה פזיזים! אל נדרוש פעולות! נהיה מוכנים כיום לענות לתוקף ובבוא הזמן ננחית את המהלומה היאותה. אל נתן לאויב לנצל פעולות שאינן מחושבות". מאותה נקודת-מבט אני מסתכל שוב על פעולת אצ"ל האחרונה. הם רוצים לגרש את האנגלים על-ידי בקבוק-מולוטוב. והתוצאה הרי ברורה: השתוללותם של חיילים ושוטרים אנגלים נבזים ברחובות תל-אביב, יריות לתוך המון הנלחם לחיי חופש ומולדת והמשתדל להמשיך בעבודת יום-יום על אף כל ההתנגשויות עם כוחות זידוניים, שהרי העבודה והבניה הן הנשק של העם העברי.
אחרי כמה ימי הפסקה שוב אין בי הרצון לשבת ולכתוב הרבה על מה שעבר. יש רק לציין את הנכונות והרצון וההקרבה בקרב האנשים. הקבוצה דורשת פעולה. אין היא נענית, הדברים מועברים הלאה. הם מגיעים לסטדיה הגבוהה ביותר.
פגשתי היום את אשר. הוא מספר לי על נפילת ארבעה מחברי הקבוצה. מתוך העתון ידעתי רק על יהודה הרץ, אך עתה מתברר לי כי נפלו יהודה, אריה יחיאל, ראובן וולטרה יאירי. היתה זו בשבילי מהלומה קשה מאד. לא יכולתי לעשות דבר. אני כמו המום. אין אני יודע אם רחל הבינה אותי. גם בה פגעו הדברים קשה. על שאלה אחת שלה עניתי לגמרי לא בטון יפה, אך זה היה רק משום דכאון.
אך מה שהיה ברור לי הוא שאני מוכרח לעשות דבר-מה. הדברים התחילו לעבור לפני בזה אחר זה: לחזור לקבוצה, לרדת לנגב, להקים קבוצת-חברים שתצא לנגב ולמלא את החסר אחרי שהארבעה נפלו. לא ידעתי מה הם הדברים שעלי לעשות. בכל-אופן, ברור היה לי שאני מוכרח לעשות משהו. דם הנופלים צועק: "המשיכו". והדרך ארוכה. רק ניתנה לנו אפשרות להקים מדינה ועלינו להקים אותה. רבים יהיו הנופלים, אך ידעו כי הם יצאו על-מנת להוריש לנשארים מולדת.
אני ידעתי שבכל צעד שאעשה מוטלת עלי אחריות ליהושע ולרחל, אך אין אני יודע באיזו מידה מותר לפרט לעמוד בבדיקה ממושכת בענין זה. כי ברור לנו: הנופלים יהיו מכל צד וגם מאלה שישבו בבית. אין אני יכול לשבת מנגד ולצפות לכדור שיפגע בנו. עלינו לקדם אותו ויהי מה!
אני ידעתי איך תקבל רחל את הדברים, אך כל מה שאני מבקש הוא, שהיא תדע הכל ושהיא תתן לי ידה ותאמר לי שאלך ושהיא תלווה אותי בדרכי. ידע גם יהושע שיש לו אבא ההולך ללחום למען העם, למען הקמת המולדת לעם מורדף זה אלפיים שנה! רבים מבני עמנו נכחדו. הם לא עמדו בפני הברירה ללכת ללחום; הם נלכדו בביתם. הם הושמדו בלי שתהיה להם אפשרות לפצות פה. שם גם לא קרה המקרה שאשה תאמר לבעלה: אל תמות! הברירה לא היתה בידם. הם נשפטו למוות. לא עמד לאדם החסד במערכה. כיום עומד חסד זה לזכותנו, הזכות ללחום ולנפול. אינני יודע כמה יהיו הנופלים, אך תקותי כי הם יהיו מעטים מאלה שהושמדו, ונופלים אלה לפחות זכותם לנפול כגיבורים. אל נבכה אותם. נדע לעמוד לימינם במלחמתם, נדע לשמור על מצב-רוחם, נדע לקבל אותם בכל רגע של פנאי ובכל רגע שיבואו אלינו.
לאמא אסור לדעת כלום. בכלל, בבית הם צריכים לחשוב שאני ממשיך בעבודה בבית-החולים.
אני רוצה לכתוב הרבה-הרבה, אך אין אני יכול. אני עייף ועם זאת אני מלא מחשבות. שמח אני להיות בין היוצאים. אשמח מאד שרחל'ה תבין אותי. אשמח שהיא תלווה אותי בדרכי. נקווה שמערכתנו תהיה קצרה ונחזור בקרוב הביתה לחיינו הרגילים.

14.3.1948

את דמותם לא נשכח. הם היו חיילים אשר נכספו לפעולה ולא רצו לשבת בחיבוק-ידים. הם ידעו: עלינו להשיב מלחמה שערה למען הבטחת התחבורה שלנו. הם יצאו, כתמיד, בלי כל פחד ומתוך בטחון כי יחזרו. אך הפעם היתה זו אכזבה לנו, כי להם כבר לא היתה כל הרגשה על-מנת לחוש את כאבנו-אנו. הם נפגשו בכוחות עדיפים של פראי-אדם. הם נרצחו תוך עינויים. לא תמיד הערכנו את אויבינו כמו שהם. חשבנו כי מלחמה לנו באויב הנלחם למען השגת מטרה איזו שהיא. אך העובדות מוכיחות כי מלחמה לנו בחיות-אדם. הם ירשו ממוריהם הנאצים את כל הפראות והשאיפה לדם. ועתה, במלאות עשרה ימים להרצחכם, אחים, עלינו להישבע שבועת-אימונים לנקום את דמכם ולו גם נצטרך להפסיד משהו מן התרבותיות בה חונכנו. עלינו להפוך במידת-מה לחיות ואז אולי תהיה ההתמודדות שוה במקצת. נחדל-נא משיטת הרחמנות והסלחנות. דמכם יקר מדי שנחוס על דם אלה ששפכו אותו בקור-רוח.
ראיתי את גופותיכם. הייתי בין הראשונים אשר קיבלו אתכם מידי אלה אשר ידיהם לא במעט אשמים בשפיכת-דמכם. הם הביאו אתכם במכונית אחת בלי שחשבו לרגע כי יש לחלוק לכם כבוד של לוחמים. עד היום נדמה כי חלום חלמתי ואין ממש בכל זה שהרגשתי. אך העובדה כי אין אתם בחיים דיה להזכיר כי אין זה חלום. עלינו להמשיך! אין לנו כל רשות מוסרית לשכוח את השבועה לנקמה ולשחרור, כי אם נישאר תחת שלטונם של אלה ששפכו דמכם הרי טוב לנו המוות מחיים כאלה.

מתוך גווילי אש

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח