דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי לביא הלל ז"ל

בן רחל ושלמה
נולד בקבוץ עין חרוד
בי"ב אב תרפ"ט, 18/8/1929
נפל בקרב בלווי שיירה
בז' סיוון תש"ח, 14/6/1948
מקום נפילה: כפר דרום
נקבר בקיבוץ עין חרוד מאוחד
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן שלמה ורחל, מראשוני עין-חרוד. נולד בי"ב במנחם-אב תרפ"ט בעין-חרוד ובן שנה ורבע התיתם מאמו.
מדברי האם רחל: "רק עכשיו אני חושבת: מה גדול כוחם של הילדים. כשאני נזכרת בהלל, הנני מרגישה שכל תאי הלב מתמלאים אור, שמחה ואהבה. נדמה, שכל התבל משתנה ברגע זה, הכל לובש שמחה ועליזות. נדמה כאילו אור השמש וצפצוף הציפורים רק בזכות הילדים הם קיימים. אני חושבת, שרק הודות לילדים משתמרת האהבה הרעננה בנפשינו".
הלל עבר את כל שלבי החינוך שבקיבוץ, למן בית-התינוקות ועד לסיום הקורס התיכון בשנתו ה-17.
היה ילד בריא, עליז ושובב. לא אהב את הלימודים, אך בקלות תפיסתו ידע את השיעורים בלי לשקוד על הכנתם. נטל על עצמו חובות בעבודה ושקד למלאותן על אף הקשיים והעייפות. לחלשים ולקשישים היה מוכן לעזור בעבודתם ובמשאם, בצורה עדינה של חיבה חברית, שלא להבליט עדיפות-כוח העלולה לפגוע ברגשותיהם של הנעזרים.
אמיץ וחסון אץ תמיד להגן על ילדים קטנים ממנו והיה נכון ודרוך להגיש עזרה לכל. אהב ספורט על מרבית ענפיו. גם במים היה בין הראשונים והגיע להישגים נאים בתחרויות-שחיה מקומיות ואזוריות.
בשל התנדבות אביו בגיל קשיש לצבא במלחמת-העולם השניה הרבה לכתוב אליו מכתבים, ואחר כך, בגיל 18-16, לנערת לבבו, ובסוף - לאביו משירותו בצה"ל. הודות למכתבים אלה שהוצאו לאור לזכרו בספר מיוחד על-ידי משק עין-חרוד, נפתח אשנב לעולמו הרוחני של הנער. נפשו היתה חדורת ערכי אדם, לאום ומעמד, אך לא כאמירת אמן למוסכמות של עיקרים מקובלים בחברה שחי וגדל בה, אלא כמסקנות הגיוניות, שהגיע אליהם בדרך המחשבה העצמית.
הלל לא חסך את ביקורתו מתופעות שלא ישרו בעיניו, כגון: כריתת חורשה למען השגת כסף (מחיר העצים) פגימת רוח החברות בקיבוץ בשעת תסיסת ההתפלגות בין הסיעות שבמפלגת פועלי ארץ-ישראל, או מסירת גנב, איש שארית-הפליטה, למשטרה, תחת לעשות מאמץ על-אנושי כדי למחות מנפשו את עקבות הזוועות ולהחזירו למוטב, או העסקת פועלים שכירים 11 שעות ביום.
במכתבו לאביו לרומא כתב הנער שלמראה קשת טיטוס אין להרגיש השפלה, אלא, אדרבא, גאווה לאומית לנוכח מצבת-זכרון לגיבורי ישראל שעמדו נגד חיל המעצמה האדירה בעולם.
במידותיו המלבבות נתחבב על כל יודעיו ואף על ילדים מארצות ערב, שהתחנכו בקיבוץ ובהדרכתו. בניגוד לזלזול בערכי מסורת השכיח והמקובל בציבור המקומי התיחס ברגשי הוקרה לערכי המסורת שנשתמרו בקהל ההורים והזקנים. חיבב את אמנות הבמה ונסע אף למקומות רחוקים לראות הצגה טובה. גם בנוער המקומי נודע כאישיות מרכזית, ועורר לפעולות תרבותיות וחברתיות.
אחרי סיום לימודיו בבית-הספר הציעו לו לצאת לחצי שנה להשתלמות בסמינריון של מפא"י, אך הוא השיב: "כל עוד, לא איכנס לעבודה קבועה במשק, לפחות במשך שנתיים, לא אצא לשום השתלמות נוספת". כחובב הטבע לא נמשך, כחבריו, לחקלאות הממוכנת, אלא בחר לו כענף קבוע את העבודה שבגינת-הבית והגיע בה להישגים נאים.
ב-19.3.1948 השתתף עם כיתתו בהתקפה על הערבים שהתבצרו על הגלבוע והטרידו את התחבורה בעמק. בכיתה אחרת, מהצד השני, נלחם ונפל אחיו הבכור ירובעל. הלל ירד לראות את גוית אחיו וחזר מיד אל המערכה.
אחרי שובו מהקרב הזה דרש מהמשק רשות להתגייס ליחידה קרבית מובהקת. כשהאריכו בדיוניהם ובינתים הטילו עליו אחריות נוספת בענף, חשד בהם, שרוצים לעכבו ואמר לברוח אל הפלמ"ח. לבסוף הרשו לו ללכת לקורס מ"כ והתכנית היתה לעכבו אחר-כך במשק בתפקיד אימון הנוער. בחששו לכך "זמם" לערוק מהקורס אל החזית, אך לשמחתו נשלח בדרך חוקית לחזית הדרום, והצטרף ליחידת קומנדו - יחידת ג'יפים.
בדרכו אל הדרום, בפגישה קצרה, מצא מחדש את נערת לבבו אחרי כמה חדשי ניתוק. בהתהלכו במרחבי הנגב ראה אותם בתבונתו ובחושו החקלאי הבריא כמרחבי מחיה והתישבות בעתיד להמוני ישראל.
הוא נשלח לתפקיד בליווי שיירות אספקה לכפר-דרום ביום השני להפוגה הראשונה. לפי הנסיון שקדם לשילוח שיירה זו, צריך היה לברר טרם צאתה אם הוראות ההפוגה חלות גם על דרך זו. דעת המצרים היתה שלילית, ובצאת השיירה לאור היום בחזרה מהכפר, פתחו עליה באש תותחים ומכונות-יריה. בפעולה זו נפצע הלל, הוחזר אל הכפר לטיפול הרופא וכעבור שעות מספר מת מפצעיו ב-14.6.1948. ביום השנה למותו הועבר לקבורה בעין-חרוד.
ליום השבעה קונן אביו: "לא אספוד להלל. הן לא סופדים לחייל בנפלו. רק על עצמי אקונן. מעתה מי יאיר לי פניו כמו שידע ילדי להאיר פנים? מי ישמח לקראתי, כפי שידע הוא לשמוח ולצחוק מטוב ליבו? הוא ידע לצחוק והיה בצחוקו משום השבת הנפש. ועד מה ידע להניח את ידו על כתפיך ולגולל ממך רק בהנחת ידו בלבד את כל הכבד והמעיק עליך. מות ילדי הלל לא בא עלי במפתיע. הלב ניבא אותו בלי הרף, הרי לכך חונך, כל חייו חינכוהו לכך".

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתב לאביו

1.1.44

שלום רב לך, אבא

עלי לספר לך על מאורע שאירע בכיתתנו. רעשנו בשיעורים לאנגלית, פקעה סבלנותו של המורה, עזב את הכיתה ולא רצה לשב אליה. אז הודיע שפרוני שילמד אנגלית רק אותו הילד שישבע לא להפריע בשיעורים. ומי שיפר את השבועה ויפריע ייענש כפל כפליים מאשר עונש רגיל, ז.א יגרש לכמה ימים מבית הספר. כמובן שתיכף נרשמו ונשבעו חלק מהילדים בחשבם שיוכלו לעמוד בשבועה. אני ועוד ילדים אמרנו, שאיננו יכולים להישבע, אלא שנשתדל שלא להפריע וביקשנו לתקן את השבועה. שפרוני לא הסכים. לאחר צעקות וויכוחים נשבעו גם יתר הילדים. נשארו רק אני ועוד ארבעה ילדים, שלא נרשמנו ולא נשבענו. ואז הוציאו אותנו משיעורי האנגלית ויחד עם זאת דרשו מאתנו שנעבוד בזמן השיעורים. לא הסכמנו ובזמן השיעור אנחנו יושבים לבו בחוץ ולומדים בעצמנו. ואת הדברים הבלתי מובנים אנחנו רושמים, ואחר השיעור שואלים את המורה לאנגלית, והוא - הן מעוניין סוף סוף שנדע אנגלית, משתדל להקל עלינו ועונה לנו ונותן לנו ספרים.
מה דעתך ביחס לזה, אבא ? מתוך נסיון, שתמיד אתה עומד לצד המורים, אני חושב שגם הפעם תעמוד לימינם. במכתב שתכתוב לי בחזרה יחד עם דעתך על הענין, הייתי רוצה שתכתוב לי, אבא, את הבדלי הדעות בין סיעה ב' וג' במפלגה, כי כל המשק מתווכח ביחס לסיעות והייתי רוצה לדעת את הבדלי הדעות שבינהם וכן גם את דעתך ביחס להן.
ועכשיו, אבא, אעבור כבר לענין אחר. זכורני, אבא, בי"ח אלול לפני שנה, עת היית עוד בבית. אמרת: היום בי"ח אלול ניסיתי לחפש במשק תרבות וגם מצאתי אותה, בגן הילדים, בכיתות בבית הספר וגם בנו, בכם, בציבור העין חרודי, מצאתיה, והנה אתמול גם כן היית יכול למצוא אותה ואפילו בקנה מידה רחב, בהצגה של ילדים מכיתה ד'. זו היתה הצגה נחמדת, של ילדים לילדים. והמשחק היה כל כך נחמד, שבאמת היה יפה להסתכל.... ההצגה האחרונה שאני השתתפתי בה, "שלמה ובת שלמה" אולי הושקעה בה יותר אמנות, אבל היא היתה הצגה מבוגרים התאימה אולי בשביל "הבימה" או תיאטרון אחר, ולא בשבילנו. וזו התאימה לילדים, וזה היה פשוט נחמד. המציגים התמצאו יפה על הבמה והציגו כאילו הם עושים טובה מרצונם למשיהו?

שלום רב לך, אבא

שלך, הלל

מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב לחברתו

5.5.46

שלום, שלום, יקירה

- - ראשית אעיר לך הערה קצרה. לא פעם אמרת, וגם במכתב זה, שאת מפחדת שהנך חוזרת על דברים שאמרת אותם כבר פעם.
- - ואם את חוזרת על דברים שהבעת פעם, אלא שאת מוסיפה לחוש אותם או להתלבט בהם, אין בזה שום פגם לדברים ואין הם משעממים אותי. להיפך, כאשר את מתלבטת עם עצמך באיזו שאלה שהיא, אמרי לי, אולי אוכל אני להקל במשהו, אולי ייקל לך בשיחך.
את, - - יקירה, כותבת שמנתחת במחשבתך מהו רצונך לאב ומהי שאלתך מאב. - - , אין לנתח בכלל את רגש הבן לאביו ולכן טעית באמרך שאת רוצה באב קרוב ומורה. ברצון לאב, - -, יש הרבה יותר מזה. האדם הקרוב לבת היא האם. והמורה על פי רוב הוא האב, אם כי האם מלמדת אותו לא פחות, אבל בשטחים אחרים. דבר ראשון שלא עמדת עליו, שחוסר באחד ההורים גורם לאי שיווי משקל נפשי אצל הילד. אומרים שהאשה משלימה בגבר את היסודות החסרים בו, או, ליתר דיוק, המנוונים בו, כגון רכות נפשית, רחמנות וכל אותם הדברים הנמנים על עולם הרגשות. וחוסר אב או אם גורמים לניוון שטחי האב או האם בילד והסינתזה של שניהם אינה עולה יפה. הילד מטבעו רוצה להשלים את היסוד הפגום בו. וגם את, יקירה, אני רואה שהוא, האב, חסר לך והנך רוצה בו בלי שתדעי זאת. עצם העובדה של היות לך אב תעשיר אותך הרבה גם בידיעות ובנסיון חיים וגם בשטחים נפשיים. ובאחרונים - גם כשתהיו רחוקים. יקירה, אני, שחסרה לי אם, ידע מהו אב. וכמו שאמרתי לך בתחילה, אי אפשר להגדיר בשכל, ועוד פחות במלים, מהו האב לילד או לנער ולכן אני אומר, - - , התגברי. תמיד אני רוצה לעזור לך, יקירה וביחוד בשטח זה: התאזרי והבליגי, אני לימינך, חמודה שלי.
- - , הקטע במכתבך המסתיים: "בכל אופן, הלל יקר שלי, בתוכי תישאר תמיד" הביא אותי לידי דמעות, אהובה (- - , יש פעמים ואני כותב לך איזה מלה, כמו הפעם "- - אהובה" ברטט לב ונדמה, שאת תקראי אותה ותפסחי עליה כמו על המלה שכנתה. אך לא. את תדעי לקרוא אותי! אכן?) ואומר לך, - -, מעולם לא חשבתי שתיעקרי ממני, וגם אז, באותם הימים שלאחר האחד במאי, כששפלתי כל כך ונתמלאתי חשדות בך, גם אז חשבתי גם אם היא תאמר לי "לא" אין זה עדיין "לא" מוחלט, אני אחכה לך יום יום, שתבואי אלי ותאמרי לי "הלל, אינני יכולה להמשיך בלעדיך" - ואני אסלח לך. כך חשבתי אז. אולי זה יעורר בך גיחוך. - -, אבל מתחת למגוחך הזה מסתתר עוד משהו.
- -, תמיד אהבתיך. ולא פעם חושב אני על עתיד ורחוק דוקא. משונה לדבר על זה - כבר הוא חושב על דברים כאלה, אבל...
- - - להתראות בקרוב
שלך הלל

מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכתב מהנגב

יום ראשון, חג השבועות תש"ח
שמואל יוסף, שלום.

מועט הזמן שברשותי עתה, אך בכל זאת רוצה אני לכתוב לך כמה מלים. קיבלתי היום את מכתבך ושמחתי לו מאוד. ראשית - הוא סיפק במידה מרובה את סקרנותי לנעשה בענף. ושנית - הבליט בצורה חיה ופשוטה את הנכונות והעמידה בבית בתוך המלחמה. הוא הראה בצורה מוחשית וקרובה את חלקו של העורף בעמידה במלחמה גורלית זו. זאת ועוד. הידיעה על המאמץ של החברים בבית מעוררת געגועם יותר ומחזקת את הרגשת הקרבה שבינינו פה וביניכם בבית. אפשר לקבל את התמונה הזאת מהנעשה בבית גם דרך היומן. אך אין דומה המכתב ליומן. ההבדל הוא כמו בין תיאור חיים ע"י מספרים, כמו מאזן למשל, לבין תיאור סיפורי.
שמואל יוסף, כפי שפתחתי אין לי זמן להאריך, כי עלינו לצאת עוד מעט ולפני שאסיים אבקשך שתוסיף ותכתוב וכתוב על כל הנעשה בגינה. מי ומי העובדים ואיך נעשית העבודה. מה מספיקים ומה לא. האם מעבדים את השטחים לפי קווי גובה ומה מצב השטחים בכלל ותזכיר את מצב כל החלקות.
יתכין ואבוא לחופש במשך החודש ואז נתראה בגינה. בחיי שאני כבר מתגעגע לגינה ולכל העבודות השונות.
היה שלום, שמואל יוסף
ד"ש לאוסקר ולכל עובדי הענף, לכולם, לכולם

ה ל ל

מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

מדברי האם

מדברי האם רחל ז"ל בשנת תר"צ

רק עכשיו אני חושבת: מה גדול כוחם של הילדים. כשאני נזכרת בהלל, הנני מרגישה שכל תאי הלב מתמלאים אור, שמחה ואהבה. נדמה, שכל התבל משתנה ברגע זה, הכל לובש שמחה ועליזות. נדמה כאילו אור השמש וצפצוף הציפורים רק בזכות הילדים הם קיימים. אני חושבת, שרק הודות לילדים משתמרת האהבה הרעננה בנפשינו. לו יכולתי כרגע לראות אותם! לו ידעת כמה אני זקוקה להם! אני מודה בכל לבי לאל על שלא מנע מאיתנו את המתנה הזאת - - -
- - - הנני חושבת בילדינו ונזכרת בדאגת אבי. אבי דאג לשלמותי ועכשיו אני דואגת לשלמות ילדי. אמנם, דאגתי עוד לא יכולה להיות דאגה לשלמותם, זאת תהיה דאגה מאוחרת.
הנני דואגת כיצד להנחיל לילדינו את דרכנו. כיצד לנטוע בלבם ובנפשם את שאיפתנו, שאנחנו רואים בה את גאולת האדם וגאולת ארצנו. יודעים אנו, שהילד-האדם שואף לזה מה שרחוק ממנו. לזה מה שקשה להשיג. אנו שאפנו לאדמה, זה היה חלומנו, משאת נפשנו. ילדינו קרובים הם לאדמה - הידעו הם לקחת ממנה מה שהיא יודעת לתת? הידעו לאהוב את האדמה, את הטבע ולהשתתף ביצירתו?
לא אשכח את הרגעים בהם נולדתי מחדש, בהם התחדשתי. עבדתי עד אז זמן קצר בעבודות שונות במשתלה. הייתי ממלאה הכל כדין וכדת. הקפדתי, דייקתי, אך זאת היתה רק עבודת ידים, את נפשי לא השקעתי בזה. את אורות הטבע עיני לא ידעו לראות. קרה עיוורת וחרשה הייתי לכל היקום אשר סביבי.
והנה, אינני יודעת מה קרה. סנה בוער באש. הנפש, הלב - הנני כולי מלאת תהילה לטבע, לעצים, לעשבים. כל ההרים, העצים, העשבים שלחו את אורם לתוך נפשי?
אינני יודעת איך היה, אך הנני יודעת, שבאותו היום קרה אתי דבר בלתי רגיל - התחדשות. ואולי צריך ביטוי אחר? בכל אופן הנפש הוארה, נדבקתי באדמה, בטבע והתעורר רצון חזק להשתתף במעשי הטבע, להיות שותף ועוזר ביצירותיו. הרגשתי פתאם כוחות ענקיים, עליונים, יופי ופאר אין סוף וכל זה מעולף איזה סוד איום ויפה, נפלא ונורא. וטוב לי לחיות ולהרגיש בסוד הנפלא הזה. אין בי כלל הצורך לגלותו, מספיק לחיות אתו ולהרגיש בו.
ומאז ועד עתה לא שכחתי את הרגעים האלה. ומאז הנני דבוקה לאדמה, לכפר ולעבודה בחיק הטבע. - -

מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

קינה לאב

לא אספוד להלל, הן לא סופדים לחייל בנפלו. רק על עצמי אקונן. מעתה מי יאיר לי את פניו כמו שידע ילדי להיא פנים? מי ישמח לקראתי, כפי שידע הוא לשמוח ולצחוק מטוב לבו? הוא ידע לצחוק והיה בצחוקו משום השבת הנפש. הוא ידע לחייך ולהעלות בחיוכו גהה ללבב הכואב. ועד מה ידע להניח את ידו על כתפך ולגולל ממך, רק בהנחת ידו בלבד, את כל הכבד והמעיק עליך. הוי! מי יסעד את אביו מעתה? מי יסעד את האב המשכל את אהוביו? מה הצפוי עוד לאבא זה? -
אלהי צבאות! רק שניים בנים העליתי לפניך, רק שניים אשר כנרות האירו, כאילנות גדלו, אולי לא מספיק? - אבל אין לי יותר. לו את עצמי רצית הריני מוכן למענך. אך בי לא רצית, זקנתי מדי, לא די רענן, ואולי גם לא מציית כדי שארצה לפניך. הבת האחרונה? - אף היא מוכנה, אלא יחד עם אביה - היא מתנה תנאי - ובאביה הן לא רצית, אלהי הגבורה והנוראות.
אתם אהובי - האם על שני בניה, אשר צלמיכם עומדים לפני כתערוכת צילומים - עברתם לעולם - כפי שאומרים - הוא עולם האמת. ואני אסיר אהבה - לבתנו היחידה, לאחותכם שכה אהבתם אותה גם אתם - נשארתי עם גורלי בעולם שכה התעבר והתעכר עלי.
ידידי, אם תאמרו להוריד עלי את דמעותיכם - הורידון. אך אל תנודו לי. מות ילדי הלל לא בא עלי במפתיע, הלב ניבא אותו בלי הרף, הרי לכך חונך, כל חיי חינכוהו לכך. ועתה גדולה מאוד התברכותי בשניהם יחד, הם ידעו להתנדב, זכרוני מרהיבני ומסעידני עוד. כולי תפילה לא לקנא בלוחמים, שישארו בחיים, ולא בהוריהם אשר יזכו לכך - אל תנודו לי.
ילדי, שכה יקרתם לי וכל אותם הילדים שנפילתם קדמה לנפילתכם ושעודם נופלים אחריכם. הנה הולכת ומוקמת מדינת ישראל, חזון השחרור היהודי הופך ממש, פזורי ישראל הולכים ומתקבצים לארצם אשר שממה בלעדיהם, מיטב חלומותיכם-חלומותינו הפוכים למציאות - ואתם לא ראיתם ולא תראו עוד בנחמה זאת. אתם, שאת הכל, את כל חייכם נתתם למען השעה הגדולה הזאת - נשארתם מעבר להכל. אנו נחוג, נגיל, נצהל, נהלל אתכם, נעלה על ראש שמחתנו את הגיבורים האלמונים. ואתם? - הריני חרד מאוד להוציא מבין השפתיים את המלים הרועדות בינהן.
אוי לו לאבא שאין ביכולתו להתנחם אפילו במעט שכר מיועד לכם. שכרכם, עולי הימים, בחבלנו יפול, קרבן דמי חייכם על ראשנו יהל, אנו נירש אתכם, אתכם עולי הימים! מה מרה ומחרידה המחשבה הזאת. מי ידע מי יחוש לנשאר ערירי בין גלי השמחות?!

הערירי

מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

זכרונות מהלל

אין צורך לספר על הלל. היה ידוע לבני כיתתו כלעולים החדשים, לותיקי המשק בעלי ראש השיבה כלבנות הכיתות הגבוהות של בית הספר, שאותן הדריך ואימן - כולם הכירוהו.
הוא היה נער עם כל הגילויים האופיניים לגיל זה. גם סייח חסר רסן השוצף לגמא מרחקים, וגם נער חולם ומאמין, הרוצה לתקן את העולם בידיו הוא. היה צחקן וחביב על הבריות בכל חברה שהיא. מעצמו דרש להיות לוחם למען הרעיון.
שנים תמימות התעקש להינזר ממאכל שאינו מתוצרת הארץ. וכשהתבגר הטיל על עצמו לקרוא את לנין ואת מרכס. כל דבר קשה לפיצוח - ברוח כבמעשה - ניסה לנעוץ בו את שיניו החזקות, הצעירות. הסתער על כיבוש העבודה והאימונים ואף הצליח.
לבו היה פתוח, פניו רחבים וטובים. כדי להיזכר בהלל אין צורך להעלות תכונות תרומיות מיוחדות במינן. היו לו גם חסרונות, אך בת-צחוקו הלבבית והאנושית ידעה כל כך לפייס. והוא חייך לכל - לנערות ולחברים, למטפלת ולמחסנאית - לכל מי שפגש בדרכו. המגע עם הלל היה משכיח כל צרה.
כלפיו לא נשארה כל טינה בלב - בחייו הראינו לו שאהבנוהו. רק היד רועדת על שלא עצרתהו במרוצתו, בהתנדבותו הפורצת כל גדר וסייג. והלב דואב למראה האב לבן השיער, מדוע לא אמרנו: לאט לכם בנער, בנערו-יחידו?

דפנה

מתוך הספר 'אגרות - הלל לביא' בהוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

תמונות משפחתיות

תמונות מהשירות בפלמ"ח