דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי והב אליאש ז"ל

בן מרים וחיים
נולד בתל אביב
ב תרפ"ח, 1928
נפל בקרב
בו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: כפר דרום
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 20 בנפלו

קורות חיים

בן חיים ומרים. נולד בשנת 1928 בתל-אביב למשפחת עמלים. המצב החמרי אילץ אותו להפסיק את לימודיו ולצאת לעבודה בעודו נער קטן. בן 13 עזב את הבית והצטרף ל"חברת הנוער" של "השומר הצעיר" בעין-השופט ואחר-כך בעין שמר. מצא את דרך חייו בעבודה חקלאית בקיבוץ ובפלמ"ח.
בימי שלום עבד בחריצות ואהב את העבודה. ובימי מסה ומבחן, נחלץ לשרות העם.
מראשית מלחמת-השחרור השתתף בשמירה, בהגנה ובקרבות. היה הראשון בפלוגתו שהתנדב לשירות בנגב, וביום הראשון למדינת ישראל, כשהצבא המצרי הסדיר כבר עבר את גבול ארצנו והתקדם לתוכה, השתתף במאמץ להבקיע את המצור על כפר דרום.
בקרב זה נפל ביום ו' באייר תש"ח (15.5.1948). נקבר בנחלת-יצחק.
זכרו הועלה בחוברת "עשרה שנפלו" בהוצאת הקיבוץ הארצישראלי "הראל".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לאליאש - רות

חמש שנים צעדנו יחד. גורל אחד איחד אותנו, ומאותו מעין חיים שאבנו, ופתאום נפלת תחת חרמשו האכזרי של המות. איכה נפלת אתה? זקוף הקומה, איכה נסגרו עיניך התמימות לנצח ואיכה נעלם לעד החיוך מעל פניך השחומות?
זכורני כשבאת אלינו, הבטנו עליך כעל ילד קטן ושונה מאתנו, אולם במשך הזמן למדנו להכירך ואהבנוך. וכשבאת אלינו, לא ידעת מאומה על קיבוץ ולא ידעת מה תפקידו וצורת החיים בו, אך במהרה נכנסת לתוך החיים הקיבוציים והרגשת שהם חייך. לא היית עשיר בדיבור ולא יכולת לבטא את הרגשותיך במלים גבוהות, אולם במכתבך האחרון לאחותך כתבת: "אני ממשיך לחיות בקיבוץ תוך מחשבה להמשיך ולהבא, כי זו הדרך היחידה אשר מצאתי לנכון לחיות בה." ואלה היו גם דבריך מהנגב, ואלה הם גם דבריך האחרונים והמחייבים.
וכשאני נזכרת בך, מהדהדים בי קטעי השיר: "...בערבות הנגב איש מגן נפל..." נגד עיני כאילו משתרעות ערבות הנגב הרחבות, מקום משכנך האחרון, לא קבר לך ולא ציון, אולם כל הערבה הזו היא ציון לך.
חיוכך התמים משולב בטבע הנגב, ופניך מתמזגות בנוף הנגב הרחב. קולך העליז מהדהד בסופות הנגב. אתה מהלך שם, אתה מדובב, אתה מעודד ועוזר, סעד לפצועים. אתה הוא רוח הנגב ויום יבוא שנוכל להגיד בפה מלא: "לא לשוא נפלת רע, יש תגמול לדמך הנשפך, כי זו הדרך היחידה בה גמרנו ללכת ובה נלך.

רות