דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי גורביץ שלמה שמוליק ז"ל

בן גיסיה ואריה
נולד בכפר מל"ל, ישראל
ב-כ"א תמוז תרפ"ה, 13/7/1925
גוייס ב-1948
שרת בחטיבת גולני
יחידות: גד' 12
תפקיד: מקלען
נפל בקרב בהגנה על סג'רה
במלחמת העצמאות
ב-ג' תמוז תש"ח, 10/7/1948
מקום נפילה: סג'רה
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 23 בנפלו

קורות חיים

שלמה בן אריה וגיסיה, מבני העליה השנייה וחברי המושב כפר מל"ל, שם נולד בכ"א בתמוז תרפ"ה, 13 ביולי 1925. מילדותו נתגלתה בו נטיה לקסמי הטכניקה. אסף גרוטאות של חומרי חשמל ומכניקה וניסה, ולפעמים אף הצליח, להרכיב ולהפעיל כלים שונים (פעמון חשמלי, "קולנוע" וכו') ולהפליא בהם את חבריו.
אחרי גמרו 10 כיתות בבית הספר, שבכפרו, למד שנתיים בבית הספר על שם מכס פיין מכניקה וחשמלאות, ובזמן האחרון עבד כעוזר בתחנת הכוח של בית הספר החקלאי על שם כדורי בכפר תבור. היה בחור שקט וצנוע, מתרחק מן הראוותנות, מתעמק בתוך עצמו, אוהב להיטיב לזולת ושמח כשנזדמן לו להועיל בתיקון מכשירים של איכרי המקום, שיוכלו ליהנות מהישגי הטכניקה וכושר המלאכה בלי שיצטרכו לטרוח ולחפש בעל מלאכה בעיר.
קיבל הכשרה צבאית בחג"ם ובפלמ"ח המלצת הנהלת בית הספר כדורי רותק למקום עבודתו, שוחרר מגיוס לשירות מלא, וטיפל שם בנשק, שהגיע מצ'כיה והובא ל"כדורי" לשם הרכבה.
משגברו הקרבות בגליל התחתון לא יכול היה להתאפק עוד והצליח להתקבל לצבא. שירת בגדוד 12 של חטיבת גולני שהגן על סג'רה.
ביום 10.7.1948, כשהוכרחה כיתתו לסגת ממשלט, חברו שעל יד המקלע נפצע והחובש שנשלח לעזרתו נפל, נשאר שלומיק עם הפצוע לבל ישאר לבדו. אחרי 10 דקות, כשאנשינו חדרו בהסתערות-נגד אל המשלט, מצאו את שלומיק אוחז בשתי ידיו במקלע ורוח חיים אין בו. גם הפצוע נמצא מת. בלילה הועברו שלושת החללים לקבר אחים בכפר תבור. הועבר לנחלת-יצחק ב- 22.6.1950.
בדברי ההספד של אביו נכתב בין היתר: "...פעם שאלתיו, איך אתה יכול להיות חייל ברגל הפגומה שלך? ואם יהיה לך צורך לסגת-מה תעשה? התשובה הייתה: אסור לנו לסגת.. מפי מפקדו נודע לי ששלמה התנהג למופת והראה דוגמא נאה ואמיצה של חייל עברי. הוא לא הרפה מהמקלע אפילו לדקה אחת - קצר באויב ככל יכולתו, נשאר האחרון במקומו והמקלע בידו לחפות על הנסיגה, והוא עצמו לא נסוג".

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

שלמה בננו

הוא היה ילד ער ובמידה שהתבגר נעשה רציני יותר וסדור. אבל את הקמת המדינה קיבל בהתלהבות יוצאת מהכלל.
זכרוני בקורו הראשון, בשובו מבי"ס כדורי אחרי הכרזת הקמת המדינה. אך נכנס הביתה טפח לי על שכמי ואמר: אבא, כבר יש לנו מדינה! וכשראה כי ענן כיסה את פני, כי ידעתי מה שעוד עומד לפנינו, השתתק ואחרי רגע הוסיף: אין דבר אבא, אל דאגה, יהיה טוב... התכונן למערכה בכל הרצינות המיוחדת לו, וכל דאגתו היתה, שלא נתנו לו מהמוסד להתגייס לצבא. המערכה הקשה השפיעה עליו עד מאד. בכאב רב היה מספר על חבר או מכר שנפל בקרבות.
בכל ביקור בבית היה רץ לבית החולים לבקר חבר שנפצע. אהב את חבריו בלי גבול ובהערצה מרובה דיבר על בן מבני המושב שנפצע פצעים קשים. גדול מאד היה צערו כאשר הגיעה הידיעה על נפילת חברו, אריה בן הלל, שהיה אהוב עליו ביותר.
בכל פעם שהיה מבקר ביקור קצר בבית, לא פסקה מלבו הדאגה, שמא יתקיפו את ביה"ס כדורי והוא לא יהיה שם, כי יש לו תפקיד אחראי בהגנת המקום. כשבוע לפני נפילתו קיבלנו מכתב ממנו, כי סוף סוף הצליח להתגייס וגם הספיק להישבע יחד עם כל החיילים, פעם שאלתיו: איך אתה יכול להיות חייל ברגל הפגומה שלך? ואם יהיה צורך לסגת - מה תעשה?
התשובה היתה: אסור לנו לסגת.
כשביקרנו את סג'רה יחד עם כל ההורים השכולים, הובילו אותנו למקום ששם התנהלו הקרבות. הדרך היתה קשה מאד. טיפסנו על הרים וסלעים. שאל אותי חבר המושב שהלך אתנו (שאלה שאני עצמי שאלתיה בלבי בלכתי בדרך זו) איך יכול היה שלומיק ברגל שלו, לטפס בדרך זו? וכשהגענו למשלט על פסגת ההר שמעתי בחור אחד אומר לחברו: - התראה? פה נפל שלמה גורביץ. ומפי מפקדו שהיה במקום, נודע לי שהוא נשאר האחרון במקומו והמקלע בידו לחפות על הנסיגה, הוא עצמו לא נסוג.

א ב א

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

שלמה בהתלבטויותיו

התחלנו להתקרב זה לזה בחורף ה'תש"ב בתקופת ה"קַשָרִים"
חמשה חברים מהמקום היינו במחלקה זו, אבל מאחר ששמוליק ואני נמצאנו "זוג" מתאים בקרב מקלות, היינו מתאמנים תמיד יחד. אכן היינו מכים זה את זה בזהירות רבה ובסיפוק רב. מתוך מכות הדדיות היינו, פעמים פוגעים ביד ואז היינו דואגים ומצטערים יותר מהזולת הנפגע...
אולם מה שקירב אותנו בעיקר, היה המשבר הנפשי שעברנו באותו זמן. משבר זה, עבר אז גם על חברים אחרים. וכל אחד ניסה לפתור אותו או להתחמק ממנו בדרכו שלו. ההרגשה היתה, כפי שהתבטא אחד החברים האלה כי אנו חיים "חיי חיות עלובים"חסרי טעם וחסרי תכלית. שלומיק היה מלא בהרגשת יאוש מן החיים ובטול ביחס אליהם, ומאחר, שמצא בי אוזן קשבת והכיר כי עברתי אותו משבר - היה נוטה תמיד "להשתפך" ולשוחח אתי על נושא זה.
סיבות המשבר היו נעוצות באופיינו וגם בחינוך החברתי שחונכנו. רגילים היינו כל השנים לאותה חברה קבועה בנוער העובד, והרגשתנו היתה טובה, רק כאשר כל החברה היתה יחד. אולם לא פותחה בנו היכולת למצוא עניין כל אחד לבדו או להתקרב אל זולתנו התקרבות אישית. בתקופה ההיא התפוררה הקבוצה שלנו בנוער העובד. חברינו הנערים, שבחברתם היתה הרגשתנו חפשית, התפזרו, ואף כי היינו נפגשים לפעמים עם הבנות הבודדות שנשארו, לא היתה לנו כל אפשרות נפשית להגיע לידי יחסי ידידות. הרגשתנו היתה, שאין לנו יכולת לקשור קשרים חדשים במקום זה, עם אנשים שגדלו אתנו יחד. נדמה היה לנו, כי במקום חדש נהיה יותר חפשים בנפשנו ונהיה מסוגלים לקשור קשרי חברה. זאת היתה אחת הסיבות החשובות, שהניעו את שלומיק לעבוד בבי"ס כדורי.
....
כשהתחיל אי השקט בארץ, בעקבות החלטת האו"ם על הקמת המדינה, סבלנו שנינו מההרגשה שאיננו הגונים ביותר, משום שאין אנו ביחידה לוחמת. משנינו דרשו להישאר צמודים לעבודתנו, וכשם, שסבלתי מזה שלא התקיפו את סדום, כך סבל הוא שהוא יושב בשלוה בכדורי. בהרגשה זו נפרדתי משלומיק לאחרונה, כמדומה - בשבט ה' תש"ח. מאז ניתקו אותנו תנאי המלחמה.
כשבאתי לבקר את הוריו, אחרי מותו נודע לי כי בחדשי חייו האחרונים התיידד שלומיק עם בחורה, עולה חדשה, ובזאת הקיץ הקץ על כל המשברים הנפשיים... בתקופת חייו האחרונה, ספרה אמו, היה מרוצה מאד ושמח על התמורה הגדולה שחלה בנפשו.
אבל את שמחתו זו דיכאה ההרגשה שהוא עומד מן הצד, בשעה שהישוב עומד על נפשו - והוא הוכרע והתגייס. אולי אז, בימיו האחרונים, כאשר המוות כבר עמד להשיגו - זכה להיות חפשי ומשוחרר מכל משבריו והתלבטויותיו.

מפי דניאל

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

נפילת שלמה

שלמה היה מקלען ביחידתו. האויב הסתער מספר פעמים על המשלט שעליו ישבו אנשיו, שלמה עצמו התנהג למופת והראה דוגמא נאה ואמיצה של חייל עברי. הוא לא הרפה מהמקלע אפילו לדקה אחת - קצר באויב ככל יכולתו, עד שאירע המקרה וכדור תועה פגע בראשו והוא נפל מת במקום. מצאנוהו אחר כך, כשהוא שוכב וחובק את המקלע אל חזהו.
שלמה היה שבועות מעטים מגויס ביחידתנו. היה עלם שקט וצייתן ותמיד ידע למלא את המוטל עליו באמונה ובתבונה. אני תקוה, שמכתבי זה יעזור לך, ולו במעט, להתגבר על כל העובר עלייך בתקופה זו. ועוד אני מקוה שבבנין ארצנו ותקומת מדינתנו תנוחמו.

מ"פ ראובן רין

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.