דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי ברוקס אברהם אלברט ז"ל

בן סולטנה ושמואל
נולד בתורכיה
ב תרפ"ט, 1929
יחידות: הגדוד השני, פל' ב'
בהכשרת "עמלים", הנוער העובד 1946-1948
נפל בקרב בהגנה על קו המים בנגב
בכ"ח כסלו תש"ח, 11/12/1947
מקום נפילה: סמוך למשמר הנגב
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן שמואל וסולטנה. נולד בשנת 1929 בקושטא, תורכיה. שם למד בבית-ספר עממי תיכון. עלה ארצה בשנת 1943, בהיותו בן 14, התחנך בחברת-נוער בשדה-נחום ועשה שנה בהכשרה בגבעת-ברנר. היה חבר לקבוצת "עמלים" של "הנוער העובד" שהתכוננה לעלות על הקרקע (משק "צובה"). קנאי ליסודות הקבוצה ופעיל מאוד. שימש כגזבר הקבוצה עד יומו האחרון. חבריו קראו לו בשם חיבה "כושי"'. ידע לחבר שירים היתוליים ופיזמונים למסיבות.
עם תחילת מלחמת-העצמאות נחלץ יחד עם חבריו לקבוצה לעזרת הישובים המבודדים בנגב. יצא לסיור לאורך צינור-המים ונפל עם חמישה מבין חבריו לקבוצה, חניכי פלמ"ח כמוהו, מידי כנופיית מרצחים ליד תל-אל-מלח, שבין משמר-הנגב ובאר-שבע. ב-11 בדצמבר 1947. ניקבר במשמר-הנגב.
בדברי הספד של חברה נכתב בין היתר:" זוכרת אני, בטרם הפליג לנגב בא להגיד לי שלום, לחצנו ידיים ובירכתי אותו שיחזור בריא ושלם. הוא צחק וענה:" מה את חושבת כי אמות שם? אין זה בא בחשבון!! לא ראיתי אותו כשיצא לפעולתו האחרונה, אך בטוחה אני' כי נפל בהגנת המולדת כגיבור אמיץ. איך להאמין כי אברהם איננו עוד בחיים, הוא שאהב את החיים ורצה בחיים?"
ב- 15.11.1949 הועבר לנחלת-יצחק.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

על השישה

קשה מאוד לכתוב על חברים שזה עתה אבדו לנו. אנחנו אומרים "ששה אינם" משפט כה פשוט, קצר ומובן. אבל בשתי מלים אלה מקופל כאב עמוק שאין להביעו גם ברוב דברים.
לא הספקתי לראות את ששת החברים לפני עזבם את הבית, אך כי הפעם לא ימהרו לחזור. ידעתי כי בעד האושר הזה, להיות בן הדור הרואה בהגשמת חלומם של דורות רבים, נצטרך לשלם בדם. מי יכול היה לדעת כי כל כך מהר ובשיעור גדול כזה, נצטרך לתת את חלקנו בתשלום החללים!
היה זה לאחר יומיים שחברי נסעו. באתי הביתה לשמוע על המתרחש. ספרו: "ארבעה חברים יצאו לפעולה ועדיין לא חזרו" כזאת היתה הבשורה הראשונה. הלב כבר חרד ושאל: "מי יודע?" העלו כל מיני דברים ומצבים שיכולים להיווצר. חשבנו על הכל, אבל, לא על הרצחם. אפשרות כזו לא העלינו על דעתנו. ואולם מקץ יומיים שמענו ברדיו, שנמצאו בנגב שלושה יהודים נרצחים. ואכן בינהם שני חברינו ואילו השניים האחרונים עודם נעדרים. הידיעה הזאת, ירדה על ראשנו כמכה כבדה.לא יכולנו לתאר שאמנם אמת הדבר...
ששה חברים יקרים הלכו. כל הזמן צעדנו יחד, יחד השתדלנו להקים קבוצה-גרעין להתישבות הראוי לשמו "עמלים". יחד ישבנו וחלמנו על העתיד, על קרקע שנפרע ועל ישוב שנבנה. והנה בראשית הדרך כבר נלקחו מאתנו נגזר עליהם, שלא לראות בהתגשמות חלומם-חלומנו.
ברוקס - כמה חביב היה על כולנו! "כושי" קראנו לו. גוון פניו היה כהה. במשך הזמן התרגל גם לשם זה. אהב לשוחח עם החברים, על ענייני הקבוצה ועתידה. במועדון היה נותן את קולו בצחוק. גם במשק אהבו אותו, חברים ילדים, בני נעורים. ברוקס היה מבין ראשוני הקבוצה ובכל תפקיד שמילא בה, הצטיין. בעל מרץ ורצון חזק. מעולם לא הסתפק בקיים. תפקידו האחרון בקבוצה, היתה הגזברות. דאגות וחשבונות בלי סוף. ואף על פי כן, היה מופיע בפעם כפעם עם תכניות חדשות לעתיד.

מתוך החוברת 'לזכר הששה' שיצאה לזכרם.
החוברת נמצאת בתא הנופל, בחדר ההנצחה, בבית הפלמ"ח.