דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

רב"ט בן נבט אליעזר ז"ל

בן לאה ורוטשילד
נולד באיסטנבול, תורכיה
בו' סיוון תרפ"ז, 6/6/1927
עלה ב-1945
גוייס ב-5/1947
שרת בפלמ"ח
יחידות: הגדוד השלישי, פל' ט', חטיבת יפתח
בהכשרת כנרת/אילת השחר – הכשרת "יציבים"
תפקיד: מפקד כיתה - מ"כ
נפל בקרב במיבצע יפתח
במלחמת העצמאות
בח' אייר תש"ח, 17/5/1948
מקום נפילה: נבי יושע
נקבר בחולתה
בן 21 בנפלו

קורות חיים

אליעזר בן לאה ורוטשילד נולד בעיר איסתנבול [קושטא], תורכיה,  בשנת 1927. מנעוריו שאף לעלות לארץ-ישראל. בראשית שנת 1945 זכה לעלות עם חברת-נוער מתורכיה. קיבל הכשרתו בקבוצת כנרת וקשר בה את חייו. היה בגדנ"ע, עבר קורס מפקדים ומונה למ"ע הגדנ"ע בחבהרה. עם גמר ההכשרה התגייס לפלמ"ח עם הכשרת "יציבים" של הנוער העובד, במסגרת פלוגה ט' בגדוד השלישי של הפלמ"ח בחודש מאי 1947. נשלח בתפקיד מ"כ עם כיתתו לבציוע משיות נועזות. הצטיין באומץ-לב רב, נסך הרגשת בטחון רב על חבריו בלכתם אחריו, והוא בראש.

הצטיין בהגנה על עין-זיתים הנצורה. נשק הלוחמים היה דל ביותר, לכל שלושה היה רובה או סטן אחד והנשק הועבר מאחד לשני לפי צורכי השמירה והאימונים. מדי פעם היו מותקפים ביריות מכל עבר ואליעזר היה רץ בין הכדורים השורקים מעמדה לעמדה לחזק את המורל של הלוחמים. ללוחמיו אמר שנשק עברי לא מוסרים לאנגלים, "אם יהיה צורך להלחם בהם אז נלחם". מעולם לא הבליט את עצמו, היה ישיר מאוד, לא אהב לספר בתהילתו לאחר הקרבות. השתתף בליווי שיירות לצפת, בפעולות נועזות בסאסא והיה בין לוחמי טבריה, צפת ונבי-יושע.

כיבוש נבי-יושע היה הקרב האחרון שלו. פגז חדר את קיר הבניין של המשטרה ופגע בו. הוא נקבר בחולתא בח' באייר תש"ח, 17 במאי 1948. הניח אשה, דינה.

ביום מותו התבשר כי נולד לו בן, אך לא זכה לראותו. מפקד הגדוד הוא שהודיע לאליעזר שנולד לו בן במזל טוב. משה קלמן הציע לו לקחתו מייד בג'יפ שלו, לבקר את אישתו ואת בנו. אב ללאיעזר הודיע למפקד הגדוד, שהוא מעדיף לחזור בערב עם כל החבר'ה ושימצא אחר כך, דרך להגיע לכינרת אל אשתו ובנו. זה היה סיום עצוב של לוחם ומפקד בפלמ"ח, שרק בגין אהבתו ללוחמיו, לא זכה לראות את בנו שנולד בבוקר אותו יום בו נהרג. הבן נקרא בשם עציון.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

עבודת ראיון עם סבא - עומר

ראיון עם סבא שלי יעקב גת - שמו בפלמ"ח יענקל'ה וינשטין
בית ספר ממלכתי קהילתי "מעוז המכבים"

סבא יקר!
אני, תלמיד כיתה ד' 1 מביה"ס "מעוז המכבים", לומד וחוקר את נושא 50 שנה למדינה.
במסגרת תהליכי החקר, בחרתי נושא מרכזי אותו אני רוצה לחקור.
שם הנושא: הפלמ"ח.
בדיון משותף בקבוצה החלטנו לבנות ראיון ובחרתי מספר שאלות שמעניינות אותי בנושא הפלמ"ח
מתוך הראיון אני מקווה להפיק את המידע הדרוש לי.
אני מודה לך מאוד על שיתוף הפעולה והתייחסותך הרצינית לשאלותיי.
ידיעותיך יעשירו אותי ויספקו את סקרנותי הטבעית והרצון לדעת.
השאלון הוא למטרות תהליכי חקר בלבד.
בברכה, עומר

האם איבדת חבר בפלמ"ח?
אליעזר המ"כ - לוחם פלמ"ח במלחמת השחרור.
באוגוסט 1947 התגייסתי לפלמ"ח במסגרת הכשרה מגויסת בהיותי בן 16 וחודשיים
הוצבנו בדגניה א' והשתייכנו לגדוד השלישי של הפלמ"ח. אחד המ"כים (מ"כ- מפקד כיתה) שהוטל עליהם לאמן אותנו היה אליעזר בן-נבט בחור גבוה ומוצק שהגיע לארץ ישראל מטורקיה במסגרת עליית הנוער. אליעזר היה נשוי לבת של קבוצת כינרת למרות היותו בן 19 בלבד.
כבר לאחר האימונים הראשונים הוא שבה את ליבנו בדרך השקטה והיסודית בה עברו האימונים האלו למשל, ריצות הלילה שלנו עמו עם נשק בידנו. את הריצות הוא החל בקצב איטי וכל לילה הוא הגביר את קצבן, כעבור חודש הרגשנו עצמנו קלים כאיילות. הריצות עם הנשק התקיימו רק בלילות כי האנגלים שלטו אז בארץ והיה חשש שיחרימו לנו את הנשק ואף ינסו לאסור אותנו.
מסעות היום התקיימו במסגרת אימוני השדה והיו שיעורים מאלפים בלחימה ולהכרת הארץ. אליעזר הקפיד, שכולם ישתתפו באימונים ולא אפשר לחזקים לצחוק או להתעלל בחלשים.
בלילות הפנויים הוא ישב אתנו במועדון, סיפר צ'זבטים הקשורים בהווי הפלמ"ח ולימד שירי פלמ"ח
שותפו לסיפורים ולשירים היה דן מקלר החובש הגדודי שעליו ניתן לספר אגדות.
בחורף 1947/48 נשלחנו לעין זיתים אשר בגליל להגן על המשק, שהיה נתון במצור והותקף לעיתים קרובות. הנשק שלנו היה דל ביותר. לכל שלושה לוחמים היה רובה או סטן אחד והנשק הועבר מאחד לשני לפי צרכי השמירה האימונים.
מדי פעם היינו מותקפים ביריות מכל עבר ואליעזר היה רץ בין הכדורים השורקים מעמדה לחזק את המורל של הלוחמים.
מאוחר יותר עלינו לכנען שם שמרנו בימים ובלילות וביחד עמנו שמרו גם בנות ההכשרה.
הר כנען שימש כבסיס ממנו יצאנו לפעילות צבאית. יום אחד אליעזר הוציא אותנו לסיור לכיוון ביריה ופתאום ראינו משוריין בריטי מתקרב אלינו במהירות. אליעזר פקד עלינו לעלות בריצה על אחת הגבעות והכין אותנו להגנה היקפית.
לשאלת אחד הלוחמים הוא ענה שנשק עברי לא מוסרים לאנגלים. אם יהיה צורך להלחם בה אז נילחם.
האגלים כנראה חשו עם מי יש להם עסק ולאחר היסוס קל, הם הסתלקו כלעומת שבאו.
לאחר מסלול קרבות מאוד אינטנסיבי הגענו ללחימה על כיבוש העיר צפת.
יעד הלחימה העיקרי בצפת, היה כיבוש המצודה שחלשה על כל העיר ובראשה גבעה הקרויה "הפטמה"
רוב הלוחמים בכיתה נפגעו בהסתערות, כולל מפקד הכיתה אליעזר בן נבט.
באותה עת שימשתי כחובש מחלקתי לאחר קורס קצר של 12 יום.
כשניגשתי לחבוש את אליעזר הוא לא הסכים בשום אופן שאני אטפל בו ואמר: "קודם כל תשלים את הטיפול בנפגעים האחרים ורק כשתסיים תחזור אלי" וכך היה.
לאחר שנכנסנו למצודת נבי יושע בתום שני לילות של קרבות, הגיע בבוקר לבקרנו מפקד הגדוד משה קלמן. הוא הודיע לאליעזר שנולד לו לפנות בוקר בן במזל טוב.
קלמן הציע לו לו לקחתו מיד, בג'יפ שלו לבקר את אשתו ואת בנו. אבל אליעזר הודיע לפקד הגדוד שהוא מעדיף לחזור בערב עם כל החברה ושימצא אחר כך דרך להגיע לכנרת אל אשתו ובנו.
אליעזר בן נבט ביחד עם לוחם נוסף בשם מאיר בן בסט נכנסו לישון באחד מחדרי המצודה
בחדר הסמוך נשכבנו לישון חוז ואני, לפתע החלה הפגזה שהעירה אותנו משנתנו הכבדה, שמענו פיצוץ עז יצאנו למסדרון וראינו שהחדר לידנו אפוף עשן. נכנסנו פנימה והתברר לנו שפגז חדר דרך החלון אליעזר ומאיר נפגעו אנושות.
הוצאנו את שני הנפגעים למסדרון, את מאיר חבשתי למרות מצבו הקריטי אך אליעזר היה במצב פגוע שלא ניתן היה לחובשו.
זה היה סיום עצוב של לוחם ומפקד בפלמ"ח שרק בגין אהבתו ללוחמיו לא זכה לראות את בנו שנולד בבוקר אותו יום בו הוא נהרג.

רשימות לזכרו

לזכרו - אריה

הכרתיו עוד בהיותו נער קטן. היה בעל מרץ רב. ובבטחון מלא התקדם בצעדי ענק לקראת עתידו. הצליח להחדיר את רוח הציונות בלב חבריו. וכאשר הגיע תורנו לעלות ארצה, לא היה גבול לשמחתו. היה משמח את הנערים והנערות במשך כל זמן הנסיעה. חבריו התביישו לבכות בנוכחותו על פרידתם ממשפחותיהם
היה ראש ומנהיג לנו וכל צרה היינו מביאים אליו. והוא, בקור רוחו, היה משתדל להרגיע את כל הפונה אליו.
גם כאן בארץ, ראינו את פעילותו בתוך חברתנו הקטנטונת. היה נתון לדאגות ההכשרה - האם נצליח להתלכד ולבנות את משקנו הצעיר?
אני זוכר את האסיפה הראשונה שלנו, אשר בה רצינו לקבוע מי יהיו אלה, אשר ימשיכו בחיי ההכשרה. הוא הסביר אז מה תפקיד החברים בהכשרה ותמיד נקט את קו הצדק - למען הצדק היה מוכן לעשות הכל. בסיומה של אותה אסיפה אמר: "אין דבר חבריה אל לנו להתיאש! גם אם עזבו אותנו חמישים אחוז מחברינו - עלינו להמשיך בדרך זו ולחפש לנו גופים שנוכל להתאחד אתם, הנשארים, הם אשר יהוו את גרעין ההכשרה וירכזו את כל הרוצה להצטרף אליהם"
גם בתוך הפלמ"ח חיבבוהו והוקירוהו. כי גם שם גילה את פעילותו ובמהרה עלה לדרגת מפקד. הצטיין בקרבות והתנדב לכל פעולה מסוכנת. וכשהיינו נפגשים בליווי שיירות, או בכל פעולה אחרת - היתה הפגישה חברית וחביבה.
תמיד נזכור אותו כי היה סמל הקבוצה.

אריה