ונזכור את כולם

טוראי אמני אריה ז"ל

בן אלזה ואמיל
נולד בגרמניה
בי"ג תמוז תר"צ, 9/7/1930
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת גבע
נפל בקרב
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: שילטא (חירבת כוריכור)
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן אמיל ואלזה. נולד ב-9 ביולי 1930 במינכן שבגרמניה להורים אמידים, בעלי הכרה ציונית. בן 7 עלה לארץ עם הוריו שהתישבו בפרדס-חנה, ואריה עם אחותו נכנסו למשק-ילדים במושבה זו למשך תקופה קצרה. בביתם, שעמד ליד הכביש הראשי העובר במושבה, שררה אוירה תרבותית ולעתים קרובות בקעו מתוכו צלילי מוסיקה: המשפחה כולה ניגנה, כל אחד בכלי-נגינה האהוב עליו. משסיים את בית-הספר העממי עבר אריה לבית-הספר התיכון החקלאי ואחר-כך לגימנסיה בחדרה.
ניחן בכשרונות, ער לבעיות שונות, עורך עתון התלמידים, אהוב וחביב על מוריו וחבריו כאחד. איש רעים עליז ושמח.
מילדותו היה חבר בסניף "הנוער העובד" המקומי, ואחר-כך - בין מדריכיו ומפקד בגדנ"ע. חניכיו אהבו ליסב סביבו ולהאזין לסיפוריו. נפשם נקשרה בנפשו.
ביוני 1948, לפני סיום לימודיו, שוב לא יכול היה להמשיך בהם ולהימצא מחוץ לחזית. "מקומי עתה איננו על ספסל הלימודים מקומי בין המתגייסים". את חיבורו האחרון בכיתה סיים אריה במילים האופייניות לו לעצמו ששם בפי גיבור החיבור :"עתה הגיעה שעתי לקום, כי מחר מתיצב אני לשירות צבאי. זהו המעשה החשוב ביותר, מעשה שאני גאה עליו ביותר- לשרת בצבא של עמי ולא בצבאות זרים, כפי שעשיתי זאת קודם. אני מוכן לכל קרבן מצידי. כי רואה אני את החשיבות והגדולה שבזמן הזה. אם כן - שלום ולהתראות אחר המלחמה."
לפני מלאות לו 18 שנה עבר לגבע, להכשרה מגויסת של הפלמ"ח. במלחמת העצמאות היה בחטיבת יפתח והשתתף במבצע "דני", בכיבוש לוד ורמלה. זמן קצר לאחר שהצטרף לצבא, ביום 18 ביולי 1948, יצאה פלוגתו למנוע מעבר תגבורת ערבית בכביש בית-נבאלה - לטרון ונכנסה בקרב עם כוח-אויב גדול, שכלל כ-20 משורינים, 10 מכוניות גדושות חיילים ונשק כבד. בקרב עז כותרה היחידה ורבים מחבריה נפלו מפגיעת תותחים ומרגמות. אריה הצטיין בפעולה והפיח רוח-קרב בלב חבריו.
משנפצע באו לעזרתו שני חבריו הטובים מבית-הספר, שיחד אתו התגייסו לגרעין ההתישבותי, ורצו להוציאו משדה-הקרב, אך פגז האויב פגע בשלשתם והם נהרגו יחדיו בו במקום.
הועבר למנוחות ביום א' באדר תש"י (28.2.1950) להר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

לזכרו, דב אלוני

"הצבי ישראל, על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים?"
מה כבד העט, מה מעיקה הכתיבה, כמה קשה להסתגל למצב, ומה קשה להשלים עם העובדה המרה שאריה איננו. האמנם אינך עוד עמנו? האמנם לא נראך בינינו כתמיד, אריה? באיזו קלות ניתק פתיל חייו הצעירים והתוססים. הזהו הסוף, סוף כה מר, כה אכזרי? שוב לעולם לא יכנס עם חיוך על שפתיו ו"צ'יזבאט" מפולפל בפיו, לעד לא. כה קשה להשלים, כה כואב! הנה, זה כל מה שנשאר מאריה- תמונה, הוא מחייך בה חיוך כה קורן, חיוך של אדם שאינו יודע על הגורל המר המתדפק על שעריו. מילים מספר, רשימות משלי, וזכרונות רבים הכמוסים אי שם בלב.
איני יכול להמשיך. צריך להיות חזקים.

דב אלוני
מתוך הספר 'לזכר הי"א', הכשרת גיבור תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו, א. זמרני

הגיעה אלי הידיעה הנוראה, כי אריה שלכם ושלנו, איננו. רציתי לא להאמין: הרי רק לפני זמן קצר ישב אריה בכיתה ונפרד מאתנו עך מנת לחזור- היתכן שלא יחזור?
שלוש שנים הכרתיו וראיתי לפני נער מפותח היטב, בעל רמה שכלית גבוהה, שנפשו פתוחה לכל דבר טוב ויפה. בחיי יום יום הרגיש את הזולת והעדיף את הכלל על הפרט. הוא היה חבר טוב לבני כיתתו ותלמיד חביב על מוריו. בשנה האחרונה, בעיקר בחדשים האחרונים, בערה בו אותה אש נעורים חזקה, המקימה מולדת, משחררת נדכאים, בונה עתידות ושורפת אותו עצמו, שהלך להביא את הישועה לרבים.
ההיסטוריה והדורות הבאים ידעו להעריך את הצעירים הרבים, אשר מהרו לנדב את חייהם הקצרים, מלאי התקוות למען אושר עמם בעתיד שלא יחיו בו.
אריה אהב מאוד את הלימוד, אך מתוך מסירותו לא יכול היה להמשיך בחיים של לימודים. בשיחות עם מורים ועם תלמידים בשעות לימודים ובהפסקות, ובודאי גם בבית, שמענו מפיו את אותה הטענה:"מקומי איננו יותר על ספסל הלימודים, מקומי בין המתגייסים". את חיבורו האחרון בכיתה סיים אריה במילים האופיניות לו לעצמו, ששם בפי גבור החבור:"עתה הגיעה שעתי לקום. כי מחר מתיצב אני לשרות הצבאי. זהו המעשה החשוב ביותר, מעשה שאני גאה עליו ביותר- לשרת בצבא של עמי ולא בצבאות זרים, כפי שעשיתי זאת קודם. אני מוכן לכל קרבן מצדי. כי רואה אני את החשיבות והגדולה שבזמן הזה. אם כן - שלום ולהתראות אחר המלחמה".
חבל, חבל מאוד שרצונו האחרון של אריה לא יוכל להתגשם כשם שהגשים את רצונו הראשון. לכם, הורים ובנ משפחה, בצערכם האישי הרב אין בפי מלים לניחומים...
מחנכו של אריה
א. זמרני
מתוך הספר 'לזכר הי"א', הכשרת גיבור תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לזכרו, דוד ניצברג

קשה לכתוב כשהיגון בלב גדול מנשוא, בפרט לאחר ששכלתם בן כזה. לא הרבה זמן הכרתיו. אך הוא היה כשרוני ובולט בידיעותיו, ער להרבה בעיות, הראה את עצמו בולט משכמו ומעלה מבין חבריו. תלמיד טוב היה, ילד מחונן בכשרונות רבים, זריז, וידע גם להשפיע על הסביבה, ללוש את החומר מסביבו וליצור מעין חברה משלו. נבדל היה מבין השאר ביכולתו הארגונית, בכשרונו החינוכי, ובפרט ברצונו המיוחד לבוא לעזרה לאחרים, להועיל לחברה.
ידע את סוד החובה. ובלכתו למלאותה, בהזדרזו, עוד טרם הגיע לגילו, שילם בדמי חייו את רצונו זה. קשה לנחם וקשה שבעתיים לבוא בדברי עדוד. כולנו נדהמים ממכה זו, אבלים ועטופי יגון, ולא נשאר אלא לדום, שהרי כך יאה. והדממה תבטא ביתר שאת את המתרחש בלבותינו.
ותקוה אחת, כי בבוא יום השלום נשוב הביתה להכין את המרחב לבאים. נדע כי רצונו ושאיפתו של אריה ז"ל נתגשמו, וכי אכן בזה מציבים אנו לו ציון כבוד כראוי לו.
ימתקו לו רגבי ארצנו הקדושה הרוויה דמי טהורים ואהובים.
דוד ניצברג
מתוך הספר 'לזכר הי"א', הכשרת גיבור תש"ט

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.