ונזכור את כולם

טוראי אטקין זהר ז"ל

בן שושנה ויעקב
נולד בבצרון
בט' טבת תרצ"א, 29/11/1931
יחידות: הגדוד הראשון
בהכשרת גבע
נפל בקרב
בי"א תמוז תש"ח, 18/7/1948
מקום נפילה: שילטא (חירבת כוריכור)
נקבר בירושלים - הר הרצל, קבר אחים
בן 16 בנפלו

קורות חיים

בן יעקב ושושנה. נולד ב-29.11.1931 במושב בצרון.
היה מטובי התלמידים בבית-הספר המקומי ומגיל 8 ואילך השתתף בעבודה במשק הוריו. המורים יעצוהו להמשיך בלימודים בסמינר למורים אך הוא בחר להיות איש-האדמה והלך ללמוד במקוה-ישראל. גם שם נודע לשבח כתלמיד מוכשר, כעובד מסור כאחראי וכחבר טוב, רציני ועליז כאחד. היה מאריך את ימי הפגרה כדי להיות לעזר להוריו בעבודה. במקוה-ישראל התאמן בגדנ"ע.
משסיים את לימודיו במקוה-ישראל חזר לכפרו, שם שהה עד סוף ההפוגה הראשונה. כשהתקרב הצבא המצרי לכפרו עד אשדוד, והנשים והילדים והמקנה פונו מהכפר, עמד בלילות על המשמר בעמדות ובביצורים שמדרום לכפר במסגרת פל"ם, ובימים היה עובד במשק.
השירות בין הקשישים לא סיפק אותו, בשעה שחברי כיתתו ממקוה-ישראל כבר נלחמים בחזית ומהם גם נפלו בקרב. טענות ההורים, שהוא רק בן 16 וחצי, לא יכלו לעכבו מלהתגייס לשירות מלא ולהצטרף אל בני כיתתו אשר בהכשרת פלמ"ח למבצע "דני" בכיבוש לוד ורמלה.
על סף ההפוגה השניה השתתף בפעולה שנועדה לנתק את הכביש מרמאללה ללטרון, בליל ה- 17-18 ביולי 1948, הלילה האחרון לפני כניסת ההפוגה השניה לתוקפה, נעה פלוגה ב' של הגדוד הראשון של הפלמ"ח משילטא מזרחה ותפסה את הכיפה המזרחית של רכס חירבת כוריכור, החולשת על כביש בית-נבאללה-לטרון במגמה לנתקו. כוחות הלגיון שהיו בשטח תפסו באותו הלילה את הכיפה המערבית של הרכס. עם שחר תקף הלגיון את הפלוגה מכיוונים שונים באש כבדה מאוד. תחת לחץ האויב ומספר הנפגעים, הורה מפקד הגדוד לסגת בחיפוי הדדי, הנסיגה היתה קשה ביותר ובוצעה תחת אש כבדה ובתוך גילויי גבורה רבים, בתחילת הנסיגה נפגע חיליק יושפה, אפרים זוהר וזוהר אטקין באו לעזרתו, הם הגישו לו מים מהמימיה שלו והוא סירב לשתות, בטענה שיש לתת את המים המעטים לפצועים הקשים ביותר. אז נפל עליהם פגז מרגמה ושלושתם קיפדו את חייהם. זוהר היה רק בן שש עשרה וחצי בנופלו ביום 18.7.1948.
ב-28.2.1950 הועבר להר-הרצל בירושלים.
במלאות שנה לנפלו הוציא המושב בצרון את החוברת "זהר" לזכרו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

על זהר יקירי...

על זהר יקירי...

הנה מתקרב ובא יום השנה, אותו יום אשר בו קרה לנו האסון הגדול והנורא. עברה שנה מאותו יום מר ולי נדמה כי אתמול קרה הדבר, כאילו רק אתמול נחטף מאתנו זהר. לא יאומן כי יסופר! הפצע לא נגלד אפילו בקרום דקיק מאד.
תפקיד קשה נפל בגורלי: להספיד את בני היקר. אם לא ניתנה לי הזכות למלא את כל חובותי הרבות בתור אם בהיותך חי, אמלא את חובתי זו האחרונה כלפיך, זהר חביבי. נשמתך חיה עמוק בלבי וזכרך לא ימוש לעולם ממני. קשה לשכח בן שנפל בהיותו עודנו ילד, רק בן 16 וחצי שנה היה. (ב-29 לנובמבר שנת 1948 מלאו לו 16 שנה). ועוד יותר קשה להסכים לרעיון שצריך לשכח.
לא בכדי נפל זהר: הוא נתן את חלקו בנאמנות במלחמת העצמאות של עמנו. אבל גם ההכרה הזאת לא מקלה על הכאב האיום וענוי נפשי. בסוף ההפוגה הראשונה ב-7 ליולי הוא התנדב לצבא ובעוד 10 ימים ערב ההפוגה השניה ממש בא קץ לחייו הצעירים.
זהר השתתף בקרב הגדול בלטרון כשהוטל עליהם לעכב את התגבורת של הלגיון. הם מלאו את התפקיד. החלטה של זהר להשתתף בשרות פעיל בא אלינו במפתיע. אני עם הילדים הקטנים היינו בפנוי וגם החלק העקרי של המשק - הרפת, כשהמצרים עמדו במרחק של כמה קילומטרים מאתנו באשדוד. זהר בא אלי והודיע לי תקיפות שהוא מתגייס. כל ההוכחות שהוא עודנו צעיר ושיבוא זמן גיוסו גם הוא ילך, לא הועילו. הוא טען שהחזית שלנו אינה מספקת אותו. "אני צריך להיות בקו הראשון ולא עם הזקנים במשלטים ובביצורים". זהר טען: "אינני יכול להשאר כאן" - והלך... ויותר לא חזר. רק חודשיים וחצי חיה בבית בגמרו את חוק למודיו במקוה-ישראל. למרות שהוא היה קשור לחברים וגם חבר ב"הכשרה", הוא חזר הביתה לעזור לנו במשק.
זהר היה מאד קשור לבית, למשק ולכפר שלנו והרגיש חובת הבכור בבית. כשהיה בא לחפש ממקוה העזרה שלו היתה נכרת מאד ותמיד היה חוזר אחרי הזמן הנקבע, למרות שהיה דייקן. "אתם צריכים אותי" - זו היתה טענתו. זהר גדל במשק ומגיל 8 התחיל לעבוד ועזרתו היתה ממשית. גם את הדרך החקלאית בחייו הוא בחר בעצמו. כמה שמחתי על תשובתו הברורה שנתן לי בעת שספרתי לו שהמורה מ. מציע לו ללכת לסמינר. - "אני רוצה להיות חקלאי". שאיפותינו הזדהו עם רצונו להיות חקלאי מושלם והחליט ללכת למקוה-ישראל.
זהר היה תמיד תלמיד טוב. גם במקוה הצטיין בלמודיו. עבר עליו משבר לא קל בשנה ראשונה במקוה. הוא בא צעיר בין יותר גדולים. אולי גם זה גרם לו להתבגרות מקדמת שבסופו של דבר היה לרועץ לו. בשנים הבאות הרגיש זהר את עצמו במקוה, מצוין. היה שמח ובטוח בעצמו, אבל בלי הפרזה יתרה. תמיד היה בא הביתה בעל מרץ, בחיוך הרחב שלו, בשריקה עליזה. ב.ל. הלה אומר עליו: "כשמו כן הוא". בפרשת "שבתי לוזינסקי", כשהכפר התרוקן מגברים, זהר נקרא לעזרה הביתה. כמה בטחון ושמחה הרגשתי כשראיתי אותו! בעברו בעגלה בשירה ושריקה, כל הרחוב רנן.
וגם כשחזר לגמרי הביתה התחיל במרץ לעבוד במשק. הרפת והשדה היו הענפים האהובים עליו. ופתאום באה החזית, הפנוי ששנה לגמרי את הערכים אצלו. "בעוד שנה אבוא הביתה ואקים את ההריסות" אמר זהר לי בשעת הפרידה. - ולא קיים את הבטחותיו...

אמו שושנה.
כפר בצרון.

מתוך החוברת 'זהר' שיצאה לזכרו. בצרון תש"ט. החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

זהר

זהר

הלכת בנתיב שהלכו בו רבים ולא שבו. הלכת באיבך, צעיר ורך. עוד טל עלומים על פניך, וכבר נחלצת לעזרת העם, לעזרת חבר בקרב חשת. ואת מותכם מצאתם יחד. כשאול ויהונתן נפלתם, בשאון קרב ומלחמה.
זהר, כשמך כן אתה, זהר ושלו התהלכת בתוכנו. מבט עינך הרציני והבטוח היה משרה בכלנו רגש של בטחה. אזכרך זהר מבין כתלי בית הספר עת ישבת דרוך וגמעת את מילות מוריך בצמאון. הצטינת בלימודים. מוריך שבעו ממך נחת כי מצאו כור להטיח בו את תורתם. היית עזר לחבריך בכל, פעיל וער בחברה, וכולנו אהבנוך כי היית מרכז הענין. בשקט המופלא שבעיניך שבית את לבות כולנו. את יעודך לא חפשת בשאון קריה; מבט עינך השקט הנחה אותך לנווה השקט, לחקלאות. שם בקשת למצוא את מבוקשך ולא זכית...
בהיותך במקוה-ישראל היינו מצפים לבואך לבדר את רוח החברה.
זהר! חשבנו על עתיד אחד שלמענו יעדת את עצמך. השארת אותנו בדד בדרך להגשמת חלומנו.
זהר! גאותנו עליך כחבר ודמותך תלונו באשר נלך.

אבי
בית-הספר החקלאי נהלל.
כ"ו סיון תש"ט

מתוך החוברת 'זהר' שיצאה לזכרו. בצרון תש"ט. החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

זהר - שיר

זהר

זהר, גם להפרד ממך
לא נתנני אלוהים.
סמויים - נעלמים רגבי-אדמה
כרזי חייך הצעירים.
גבה-קומה, שחור-שער
וחולצה רוסית מתבדרת,
חסון אמיץ היית הולך
תמיד עלי דרך.
גם אז הלכת, לא הססת.
מדוע כה מהרת?
יבול שדה עוד לא אספת
וכבר הלך הלכת.
וזמן קצר מאוד עבר
וכבר לא חזרת!
בקרב אכזר ביד הצר
כרעת גם נפלת.
ומה נותר, ומה נשאר -
לא קבר, לא מצבת!
ושבע-עשר אביבי-כפר
הותירו לנו רק עצבת.
אך אנו בני כפרך
עמך גדלנו, אחא.
עוד זמן יבוא ויעבור
אותך לעד לא נשכחה!

אראלה.
כפר בצרון

מתוך החוברת 'זהר' שיצאה לזכרו. בצרון תש"ט. החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

המומים עמדנו - שיר

המומים עמדנו...

המומים עמדנו. עטופי-צל
נצבנו אלמים מול שמים.
מוכים ונשכחים מאדם ואל
וברק-התהיה בעינים.
שממו שדות, מתעלפים מרחבים,
דממה התוגה לחלל.
להטו הימים, והלב בערבים
נפל ליגון שלל.
ארג הליל חלום רב-הוד
עם זהר, תהלה ושם.
פתע נפלת ואינך עוד
- רק שכול לאב ואם.
צולפים ימים, וחולפים בדהרה,
צופנים בחובם תעלומה וסוד.
מפזרים ביקום כאב ונהרה
לאלה החיים ושאינם עוד.
ואמא-אדמה, תקות-דורות
לנו מאז מאורשת,
טווה צללים וגם אורות
- בדמינו האדום מקודשת.
ויום מיוחל הלם בשער
בהציתך אותה שלהבת:
"באתי בגבורת החייל-הנער,
נכנע לי גם המות!..."

א. ר.
כפר בצרון 6.7.1949

מתוך החוברת 'זהר' שיצאה לזכרו. בצרון תש"ט. החוברת נמצאת בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח