דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לוחם רייס רפאל "רפי" ז"ל

בן מרים (הלנה) ואברהם
נולד בהונגריה - בודפשט
בי"ט אב תרע"ג, 11/8/1914
יחידות: יחידת הצנחנים
נפל בפעילות מבצעית בשליחות לגולה
במלחמת העולם השניה
בד' כסלו תש"ה, 20/11/1944
מקום נפילה: סלובקיה
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 30 בנפלו

קורות חיים

בן מרים (הלנה) ואברהם, נולד בי"ט באב תרע"ד (11.8.1914) בבודפשט בהונגריה. אביו היה מנהל חווה חקלאית, וחיי הטבע החפשיים של ילדי הכפר הטביעו על רפאל את חותמם. בשנת 1919 עקרה המשפחה לסלובאקיה, לעיר נובה זאמקי, שבה למד רפאל בבית-הספר היסודי ובה סיים גם את לימודיו התיכוניים.
בשנת 1932 התקבל לאוניברסיטה בבראטיסלאבה, הצטרף לאגודת הסטודנטים הציונים "בן-גוריה" והיה לאחד מעמודי התווך שלה ומפעילי התנועה הציונית בסלובאקיה. הוא ניהל מחנות הכנה של עליית הנוער, היה אחראי על מחנה של בוגרי התנועה ושימש מזכיר של קבוצת ההכשרה ביארבה.
באוקטובר 1939 העפיל לארץ-ישראל והצטרף כחבר הגרעין הסלובאקי, להכשרה ב"עיינות", מקום שם שהה כשנה. גרעין זה השלים את קבוצת "חוליות" שהתיישבה בעמק החולה (לימים שדה נחמיה). רפאל היה חבר קבוצה למופת, מסור ומוכן לכל תפקיד אחראי וקשה. בדצמבר 1943 התנדב לפעולה מאחורי קווי האויב הנאצי שמטרתה סיוע ליהודי סלובאקיה. הוא רצה גם להציל את אימו האלמנה, אליה היה קשור מאוד. הוא צפה מה יקרה ליהודים בהונגריה. פוגרומים שהתרחשו בברטיסלבה קרבו אותו לציונות ולתנועות הנוער הציוניות.
לקראת פעולה זו עבר באפריל 1944 קורס צנחנים ברמת דוד ובספטמבר אותה שנה המריא עם שני צנחנים נוספים, צבי בן יעקב וחיים חרמש, לסלובאקיה. לאחר שצנח בשלום במקום היעד היה למפקדה של קבוצת פארטיזאנים יהודים בבוקוביץ, אבל, לא עברה תקופה ארוכה והוא נפצע בהתקפת הגרמנים על מחנה הקבוצה ועם חבריו הצנחנים צבי בן יעקב וחביבה רייק נתפס ונפל בשבי. הם הובלו לבית הסוהר בבאנסקה-ביסטריצה וכעבור זמן קצר נלקחו לקרמניצ'קה ובד' בכסלו תש"ה (20.11.1944) הוצאו להורג ביריה. גופתו של רפאל נטמנה בקבר אחים ליד קרמניצה.
הניח אשה ובת.
במכתבו האחרון כתב: "מתנגד אני, לכך שיעשו ממני גיבור לאומי. אם יודע מישהו על העניין, הרי זה אני היודע, כי לא היתה זאת גבורה כלל... אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעיניים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי..."
בשנת 1952 הובא למנוחת עולמים בחלקת הצנחנים שבבית הקברות הצבאי על הר הרצל בירושלים.
קיבוצו הוציא חוברת לזכרו ובה דברי חברים על דמותו. בין השאר נכתב שם: "לעתים רחוקות מאוד מתמזגים באדם אחד תבונה, שכל חריף ואומץ לב אישי עשויים ללא חת... היתה בו ברפי מסירות, עקשנות, שקדנות וחריצות ושליטה מוחלטת על עצמו ועל רגשותיו".
שמו הונצח גם בספרים "אל אחים באש", "מגן בסתר", "תולדות ההגנה" ועוד.

אלבום תמונות

תעודות וחפצים

מפרי עטו

מפרי עטו

מכתבו האחרון

מכתב אחרון מסלובקיה
... הפעם ברצוני לומר לכם "שלום" מחדש. אין זאת הפעם הראשונה, אך הפעם הדבר הוא הרבה יותר רציני. כי לפי כל הסימנים הגעתי אם לא למטרתי אזי בודאי לסיום חיי. הדבר נשמע באופן כל כך באנאלי, שבעל כרחי אני נאלץ לצחוק.
אם כי כבר זמן די ממושך הנני יודע בבירור כי יירו בי, הרי בכל זאת משונה הישיבה הזאת כאן, אגב הידיעה כי זהו הערב האחרון בחיי. איני עייף כלל מהחיים. אבל חייתי מספיק כדי שאוכל בשקט להפרד מכם לפני מנוחת הנצח. אבקשכם לא להתייחס לדבר בצורה טרגית ביותר. למרות שכאן מדובר בי, הרי עליכם להבין זאת כאילו שמעתם על אחד ממיליונים.
נעים לי לדעת, שלא אעלם מן העולם בלי עקבות אחרי. אני מתכוון בזה לעדנה ולאהבתכם אלי. איני דורש לעצמי כל מצבה אחרת מלבד הרגשה זו ואף מתנגד אני לכך שיעשו ממני גבור לאומי. אם יודע מישהו על הענין, הרי זה אני היודע כי לא היתה זאת גבורה כלל. זה גרם לי תמיד צער כאשר העריכוני יתר על המידה ויש לי הזכות לדרוש, כי בתי תכירני כפי שהייתי, שתכיר בי את האדם על כל שגיאותיו ומגרעותיו. אני שקט ושלו בידע כי היא נשארת בידים נאמנות...
יתכן, כי במשך הזמן יוודעו לכם כמה דברים על חיי שחלפו מאז ראיתיכם בפעם האחרונה.. לדאבוני לא תדעו את הכל אף פעם. התקופה הקצרה באופן יחסי היתה רב גוונית, משמחת באורח פלא ניצלתי. אפילו הכדור, שבו נפצעתי ב-31.10, גרם רק פצע קל. (היה זה כדור בשכמי, שחברה אחת הוציאה אותו משם). הפצע עומד להרפא.
באופן מדכא ביותר השפיעה עלי הידיעה, שאהיה נוכח בשעת חיסולו של המאות האחרונות של אנשינו. הוכרחתי גם כך לראות בנפול הטובים ביותר על ידי. הרי זהו זרם עצום של הולכים למות. אליהם אצטרף מחר, או יותר נכון: נצטרף. כי יחד עמי הולכת בדרך זו גם חביבה מ"מענית" בכרכור. תמונותיכם ליווני בדרכי, וכאשר היה לי קשה הוצאתי את התמונות והייתי קצת ב"בית"...
אל תבכו אותי, כי הלכתי בדרכי בעינים פקוחות. אני בטוח בעצמי ואיני מתחרט על אף צעד אחד מאלה שעשיתי...
רפי

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מצרור מכתביו

מצרים
... בזמן האחרון אני מלא בטחון. אין לי כל חשש לגבי הצלחת שליחותי. האם יהירות היא זו? לא אדע אל נכון מה היסוד לאופטימיות שלי. יתכן והנני מרגיש את עצמי מוכן יותר טוב ויתכן גם שהסיבה לכך היא ההרגשה שבאם אתחיל מוקדם יותר - אסיים גם כן בהקדם.

18.7.1944
... ובנוגע לחיי הקבוצה כבר הדגשתי וחזרתי והדגשתי, כי יחסי אליה וסיבת חיי בה אינם מותנים כלל באיזה לחץ חיצוני שהוא ואך לא ענין של אגב אורחא. הכרתי העמוקה היא שזאת הדרך הנכונה ביותר בשביל כל יהודי המסוגל לחיות חיי שיתוף....
רק מקרה בלבד הוא שהגענו ארצה ואיננו בין אלפים אלה אשר נטבחו בפולין, או מחכים עד היום בתוך הבונקרים ליום השחרור או המות. כל מבוקשם הוא להתחיל בחיים חדשים בארץ ישראל. בנו תלוי הדבר אם מבוקשכם זה יתמלא. מלחמתנו מתחילה רק כתום המלחמה הכללית.

בנסקה ביסטריצה, 6.10.1944
נ. היקרה,
אילו ידעת כמה אני שמח שנטלתי על עצמי שליחות זו, אף כי לא פעם אני מפקפק אם אספיק למלא את אשר הוטל עלי. אילו ראית את הדמויות העיפות, לעיתים אדישות לכל הנעשה מסביבם, ונוכחת לדעת כמה מרץ חדש, כוח ואמונה מפיחה באנשים אלה הופעתנו - היית מבינה ומסוגלת להרגיש את אשר אני מרגיש כעת.
עדנה "עובדת" אתי כל הזמן. את תמונתה אני מחזיק בכיסי. לא אם אחת נשקה לה...

בנסקה ביטריצה - 1944 סוף אוקטובר
אם בכלל פקפקתי אי פעם לשקול את ערכה של שליחות זו לעומת הסכנה הכרוכה בה, הרי כיום כל ההרהורים הלל נעלמו ואין זכר להם. התוכלו להבין מה פירושו של דבר בשביל האומללים הללו, לראות אם מישהו אשר בא אליהם מהבטחון, מהחופש, מארץ ישראל, וזאת - רק למענם ורק למען הגיש להם עזרה, לשהות עימם!
האמונה והתקוה, שעצם הופעתנו מעוררה בתוך תוכה של היהדות הרצוצה הם אשר מחפים על הסכנות ששליחות זו כרוכה בהן.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכר צנחן

הגיע אלי היום מכתב. זכרון לימים עברו. בארץ ישראל הרחוקה מספידים חבר, שותף לפעולה. איש אשר נתן את חייו. תמונה קטנטונת על רקע שחור, מזכרת שבעת הצנחנים היהודים האמיצים, אשר נשלחו מארץ ישראל וידעו כי אולי יצטרכו להקריב את חייהם על במת האידאלים הנעלים של האנושות, שתי נשים וחמישה גברים.
ובינהם שטיפאן רייס...
כבר מזמן שכחנו לקראו בשם משונה שריח של בורגנות נודף ממנו. כבר אינו גם יותר אותו "קנוק", שהיה ידוע בכינויו בפי הסטודנטים שהיו חבריו. הוא נשמע רק כאשר היו קוראים לו בשמו - בשדה ובאורוה, על הכבישים המרופשים ובעבודה אחרת - רפאל.
כיום כבר לא יענה אף אחד לקריאתנו. מקומו, שהיה תמיד שם, מקום שנחוץ לנחם, לעודד ולהגיש סעד, יישאר ריק לעולם. הקרקע שכה אהבו, לא יזדעזע יותר תחת כובד צעדיו הגבריים והיד לא תכאב אחר לחיצת ידו.
אני זוכר ומזכירו - ובטוחני שרבים אתי אשר אהבוהו כמוני - מזכירים אותו כיום. בלתי אפשרי היה לבלי לאהוב אותו. כבר מהרגע, כאשר ראיתיו לראשונה בפרוזדוריה של האוניברסיטה בברטיסלבה. קלסתר פניו הרציני עורר בנו רגשי הערצה וכבוד נסתרים. ויותר מאוחר, כאשר הרגשנו ונוכחנו לדעת כי מאחורי שתיקתו מסתתר טוב לב ללא שיעור, גברה הרגשה זו. ולאחר זאת, כאשר גורשנו מהלימודים - כי טרם הספקנו לסיימם - אחזנו, רפאל ואני עמו במקושים ואמרנו לבנות ולהבנות. הנני זוכר ביום הראשון של עבודתנו במחצבה שב"ירבה". כוחות אזלו, השמש בערה וחממה והאבק חדר על לריאות. הוא עמד לידי, היה שקט ומרוצה. חייך וחזק היה. מהשקט שלו, חיוכו וכוחו, שאבנו כולנו.
אחרי מספר חודשים נפגשנו בארץ ישראל. החלטנו אז להיות אכרים, לשכוח את העבר המעורפל, וכמו בזמנים כתיקונם - הושטנו יד איש לרעהו. לא פיללנו כי נגזר על שנינו גורל אחר לחלוטין.
חזרתי מן המערב. על רפאל שמעתי רק ידיעות קלושות למדי. שמעתי כי התנדב לחוג הצנחנים. ולאחר זאת באה הידיעה האחרונה, אותה ידיעה שהפכה אותו בעינינו לגבור. בזמן המרד הסלובקי צנח בברב. שם מילא את תפקידו במלוא האחריות ונפל חלל. הוא מת כאן בין ידידיו, שלמענם עזב את הארץ והאדמה שאהבה מאין כמותה ואשר לה השאיר כל אשר עושה אותה לנצחית בעיני אדם: את ילדותו, את הדור החדש. הוא בא בשליחות עמו ובה נפל.
אנו, אלה אשר נשארו בחיים, יודעים כי מלחמתו של רפאל היתה מלחמת כולנו...
י. טאובר
מתוך עתון סלובקי "בויבניק", ברטיסלבה, 21.1.1946

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

עם העדרו

יש וישחק לך המזל לפעמים ותפגש באחד הטיפוסים הנדירים של בני אדם, אלה הם האנשים המעוררים בך מחדש את האמונה בטוב הטמון שאבדם ומשכיחים מלבך את עקבות המציאות המרה, ספוגת דאגות ומלחמת קיום.
לא פעם הנך מתקרב ליאוש בהסתכלך במתרחש סביב. הכל נראה לך אז שחור. החיים הם מלאי התחרות ואי התחשבות בזולת ועוד. ואתה פוסק מהר:"כאלה הם החיים וזוהי המציאות וכך נוצר האדם". "כי יצר האדם רע מנעוריו". אינך מאמין בשני ואף אינך מאמין בעצמך. כי כלום טוב אתה מאחרים?
ואז לפתע פתאום אתה נפגש באחד הטיפוסים, שבחובם נשתמרו ניצוצות של הצד האנושי והנעלה ביותר. אז ירווח לבך על אף הכל. אין זה הרי שחור כל כך, כפי שנדמה היה. יש גם צד בהיר בעולם.
טיפוס כזה היה רפי. ידע לעודד בשעת מצוקה ע"י מילה נבונה במקומה. ויותר מזה במעשה שקט ולפעמים מכריע. לא אהב להבליט את עצמו ויחד עם זאת לא נחבא אל הכלים. ברצונו הטוב והאיתן הרבה להשפיע על המתרחש בחברתנו.
אין צורך להוסיף ולדבר על כשרונותיו שחונן בהם, כי לא הם קבעו את דמותו. חזק היה רפי באופיו. חזק כאיש הקבוצה, כחייל וכפרטיזן. וכשהשיגה אותו יד הגורל ידע למות בכבוד, ללא רתיעה וג'סטה כלשהי.
בצנעה חי עמנו ובשקט הלך מאתנו. נאזור כוח למען נהיה זכאים להיות יורשיו. בשעות קשות נזכר ונשאב מזכרון זה כוח ואמונה.
אבי

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

בין השיטין

לעיתים רחוקות מאוד מתמזגים באדם אחד תבונה ושכל חריף, אומץ לב ויושר אישי עשויים ללא חת. לרוב מצויות תכונות אלו רק במידה בלתי שווה בין בני תמותה כמונו ואנו לקויים באחדות מהן. אותם האנשים, שתכונות אלה מתמזגות בהם יחד ונעשית אופיינית להן, נולדו מטבע ברייתם להיות מנהיגים מוכנים גם להקרבה עצמית ללא רתיעה בפני כל סכנה. יתכן גם, שסיכון מתמיד של חייהם הוא צורך נפשי עמוק להם. יצכן, כי אחזם כבולמוס פנימי מציק עד כדי כך שלא בידם הברירה להפטר ממנו. בינהם ישנם כאלה שהמזל ישחק להם והם יוצאים מכל מסה ופעולה מנצחים ושלמים. וישנם כאלה שהגורל גוזר אמנם עליהם כליה. אך לכל אלה יחד ישנה ההרגשה המשותפת כי תפקידים עליונים ומשיחיים נכונו להם ותחושתם זאת תלווה אותם עד בוא רגע הפעולה המכרעת.
רפאל היה טיפוס מסוג זה של האנשים. לא במקרה בחר לו לפני שנים את מקצוע הרפואה. הוא לא ראה בזאת כלל מקור של פרנסה נקיה ונוחה, דוגמת אלפי בחורי ישראל שנהרו לאוניברסיטאות. הוא מצא ברפואה הזדמנות מיוחדת לעמוד לימין זולתו ולשרתו בצר לו. כי בזאת ראה את תכלית חייו. רפאל היה רגשני מאוד וסבלם של אנשים נגע עד עומק ליבו. ולכן היתה גם דרכו לציונות כה טבעית, אם כי בחנוכו היה רחוק מערכי היהדות. הליכתו אל הקבוצה ולחיי שיתוף בכלל הלמה את אופיו מלא המסירות ובשעה שהתמכר כולו לבנין משקו ולקידום חברתו התגלו בו תכונות יקרות מציאות אלו.
הן גם הוליכוהו בסופן, בבוא שעת הכושר להסתכן במאמץ חלוצי גדול, לפנות - מתוך איזה צו משיחי-פנימי - לקראת דרכו האחרונה ומלאת החתחתים.
ומה צר, כי הוא היה אחד מאותם אנשי המופת ועזי הנפש, שאין המזל משחק להם בשעות גורליות.
י. גליק

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח