דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לוחם סרני חיים אנצו ז"ל

בן אלפונסה ויצחק שמואל
נולד באיטליה
בי"ב ניסן תרס"ה, 17/4/1905
יחידות: יחידת הצנחנים
נפל בפעילות מבצעית בשליחות לגולה
במלחמת העולם השניה
בב' כסלו תש"ה, 18/11/1944
מקום נפילה: מחנה דכאו
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 39 בנפלו

קורות חיים

בן אלפונסה ויצחק שמואל. נולד בי"ב בניסן תרס"ה (17.4.1905) ברומא שבאיטליה למשפחה יהודית איטלקית מיוחסת. לאחר שסיים את לימודיו התיכוניים השתלם באוניברסיטה במדעי החברה ובפילוסופיה. כבר בשנות נעוריו התבלט במרצו הרב, בפעלתנות חברתית ובכושר הארגון, וכן נודע ברגישותו לשוויון ולצדק.
בגיל שש עשרה לערך, נמשך אל התנועה הציונית, וכעבור שנתיים, בשנת 1923, נסע לקארלסבאד כדי להיות נוכח בקונגרס הציוני ה-3 שנערך שם. קונגרס זה הנחיל לו חוויה עמוקה ומאז נעשתה הציונות ותנועת העבודה הציונית לעיקר בחייו.
בשנת 1927 עלה לארץ ישראל. תחילה יצא לעבוד בפרדסי רחובות ובשנת 1928 הצטרף, והוא כבר בעל משפחה ואב, לגרעין מייסדי הקיבוץ גבעת ברנר, ומאז ועד יומו האחרון היה חבר הקיבוץ.
על אנצו איש ההתיישבות כתב אחד מחבריו: "...תכנה העמוק של הציונות שבו היתה ההתיישבות, התיישבות פועלים, ואנצו הפך למתיישב. אם ארצה לערטל לרגע את תכונותיו מכל הקליפות ולהגיע לגרעין, אין לי ספק כי הגרעין הוא באיש ההתיישבות שבו, איש הבונה מפעל קיבוצי גדול. המפעל הזה היה תמצית רוחו וחייו, והוא בנה את היישוב הזה, כי אין פינה בחיינו, בחיינו המשקיים כבחיינו התרבותיים, שלא נמצא בה עקבות ההשפעה אשר האצילה האישיות הזאת...".
בשלהי שנת 1929 שוחרר מתפקידו במשק כדי לנסוע לאיטליה ולגייס כסף לקניית אלף הדונמים הראשונים של אדמת הקיבוץ. עם זאת היה חדור הכרה בחשיבות קיבוץ הגלויות בארץ ישראל, ולאחר מילוי שליחותו למען הקיבוץ הקדיש עצמו לפעילות בקרב יהדות התפוצות, להכשירה ולזרזה לעלייה.
בשנת 1931 יצא בשליחות לגרמניה, וכעבור שנה, מיד לאחר עליית היטלר לשלטון, יצא לשם שנית מטעם הקיבוץ המאוחד, ופעל ב"החלוץ" ובתנועות הנוער החלוציות.
הוא היה בין מארגני עלייתם של יהודי גרמניה לארץ ישראל, וכן עשה רבות להעברת רכוש יהודי ארצה כדי לסייע בביצורה ובקידומה של כלכלת הישוב העברי. כעבור שנים אחדות יצא בשליחות תנועתו והקרנות הלאומיות לאמריקה.
כמו כן יצא לשליחות חשובה בעירק. בקיץ 1940, שבועות אחדים לאחר שחזר לארץ משליחות באירופה, התנדב לשירות בצבא הבריטי הלוחם בנאצים. מיד לאחר גיוסו נשלח לעבודה באינטליג'נס (שירותי הביון) הבריטי במצרים. הוא עסק בתעמולה אנטי פאשיסטית, ייסד וערך עיתון באיטלקית שהופץ בקרב מאתיים אלף אזרחים ושבויי מלחמה איטלקיים במצרים. כמו כן ניהל שם תחנת שידור להסברה ולתעמולה בשפה האיטלקית.
בשלהי 1943 החל פועל להגשמתה של תכנית נועזת, להצניח שליחים מארץ ישראל על אדמת אירופה כדי להגיע אל יהדות הגולה.
בפברואר 1944 התנדב הוא עצמו לצאת לצניחה. במארס 1944 יצא לבארי שבדרום איטליה, עבר שם קורס צניחה וכן טיפל בפליטים היהודים שרוכזו שם ושעל ראשם ריחפה סכנת כליה לאחר השתלטות הגרמנים על איטליה.
במחצית מאי 1944 יצא במטוס לצניחה בשטח הכיבוש הגרמני שבצפון איטליה. לפי התכנית היה אמור לצנוח באזור פרארה, אך הטייסים טעו בדרכם והוא צנח באזור מבוצר של הצבא הגרמני ונפל בשבי. הוא הועבר למחנה שבויים בגרמניה ומשם הוחזר לוורונה שבאיטליה וישב כחודש ימים כלוא במרתף של האס אס. באוקטובר הועבר למחנה ההשמדה דאכאו ושם הוצא להורג ביום ב' בכסלו תש"ה (18.11.1944).
מקום קבורתו לא נודע.
השאיר אחריו אשה, שתי בנות ובן, אם, אחות ואח.
באזכרה לאחר מותו אמר חברו אליעזר רגב בין השאר: "... אינני יודע שליח אשר בא במגע עם כל כך הרבה גולים. הוא פעל והשפיע בין יהודי גרמניה, צרפת, הולנד, אמריקה, מצרים ועיראק ולכל ענף מצא את הניב המבטא אותו ופעל כאילו מתוכו יצא. היהודים באותה ארץ ראו בו אחד משלהם, ללא חיץ ומחיצה. אבל הסגולה החשובה ביותר המציינת את אופיו היא אהבה עצומה ליקום, לטבע, לאדם, ליהודי. הוא הירבה בנסיעות במסגרת תפקידו ובילה מעט זמן בבית. חשנו בהעדרו, אך ידענו, ביום רע, ביום של זעזועים, יהיה מי שיעמוד בפרץ".
בשיר יהודי עממי ישן ופשוט בו ספדו המוני יהודים לגיבור שנפל ביד תלייני הצאר נאמר:"קבר חדש, גיבור נוסף, רבים נפלו במערכה ואתה הגדול בהם".
על שמו ולזכרו נקרא קיבוץ נצר סירני; כן נושאים את שמו בית התרבות של גבעת ברנר, רחובות ברחבי הארץ ועוד.
שמו הונצח גם בספרים "תולדות ההגנה", "מגן בסתר", "האביב הקדוש" ו"השליח".

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ארץ ישראל ואנחנו

(דברים בנעילת הכינוס)

בחרדה עמוקה הריני, הצעיר שבין כל הצירים, פותח דברי על העתיקה והנצחית בין כל בעיותינו - בעית היחסים בין ארץ-ישראל ובינינו. אחרי הדברים הנשגבים, שנאמרו אתמול על ידי פאצ'יפיצ'י ועל ידי כולנו, תיראה אולי כחילול הקודש ירידתי למציאות האפורה של שאלות חיינו; אולם הדבר יראה כך רק בעיני המשתמטים מן ההוי המוחש והחי של המציאות עצמה; בעיני אלה הרוצים בסינתיזה שאיננה גם תכנית-פעולה.
הציונות, כפי שהיתה באיטליה עד עתה - יאמרו הדברים הללו בכל הכבוד כלפי האנשים, אשר בהם אני רואה את מורי שעמדו בראשה ושאין לראות בהם אלילים, כי יהיה זה בנוגד להוראתם - ציונותנו קיבלה פה אופי מסוים, שלא היה קיים בארצות אחרות. היא היתה בעיקר תנועה שבמצפון הלאומי והדתי, ביחס מיוחד לציון - ולא הכרזה, כי פתרון שאלת היהודים ימצא רק בציון ועל ידי ציון. היא היתה, איפוא, לקויה בתורתה ובדרכי-תעמולתה, כי פנתה אך ורק לבורגנות היהודית, ופעולתה היתה כמעט תרבותית בלבד. חשבו, שאין להסיק את המסקנות ההכרחיות מן הפתרון, המקובל בכלל כפתרון נכון. פאצ'יפיצ'י אמר פעם אחת, שהיהדות האיטלקית היא יהדות "מהותית" ובעיות ופתרונים מיוחדים לה. אנו סבורים, שקנה-המידה ההולם את היהדות העולמית הולם גם אותנו, וכל החלומות על יהדות מהותית ויעוד היהדות האיטלקית אינם אלה חזיונות סופרים.
תופעת ההתבוללות היא בעיה כלכלית גדולה, אם כי לא כלכלית בלבד. לא ניצור אליל כלכלה - אחד האלילים אשר עליהם דיבר פאצ'יפיצ'י - אך אנו חושבים, שאין לחפש את אחדות-החיים, בלי להביא במנין גם את הצד הזה של השאלה. ההתבוללות התהוותה כשהבורגנות היהודית - הקיימת בכוח תנאים כלכליים מיוחדים בחייה הסגורים ובמידה ידועה גם עצמאיים - מצאה כנגדה בורגנות היוצאות מקרב העם אשר בתוכו חיו היהודים. בורגנות חדשה זו נלחמה ביהודים והכריחתם לצאת מבדידותם, שהניחה בידם עד כה לחיות חיי רוח עצמאיים. הבורגנות היהודית נכנעה, התמזגה, קיפחה את עצמאותה התרבותית; לכל המרובה שמרה עליה, על יד חייה הרגילים, כעין דבר-מותרות, כעודף. כך התקיימה התופעה המשונה, הידועה כמעט אצל יהודים בלבד: תופעת אנשים, קבוצות שלמות, בעלי שתי תרבויות - האחת שימושית והאחרת לוכסוס או שיגרה; תרבות צדדית שנשתמרה בקושי והקרבנות עצומים. וכשם שהיהודים נדחפו בחיי הכלכלה לשולי החיים, כך גם בחיי התרבות הצטופפו על יד הגבול, בצדן של יתר תופעות התרבות.
ואלה החיים הדלים והקשים של הגלות. אין ערך לראיה שמביאים מן המקרים, שבהם הגיעו תרבות-מותרות זו וחיי-גבול אלה לידי התפתחות שלמה. לא במקרים מיוחדים נמצא פתרונות לבעיות עם שלם. הרי לפניכם, למשל, הכינוס הזה, כינוס מוצלח, מוצלח מאוד. כמה צעירים השתתפו בו? וכמה אלה - נהיה כנים עם עצמנו - אלה שכל אחד מבינינו מכיר אותם, אשר להם אין הכינוס הזה אומר ולא כלום, ואינם מוצאים בו כל ענין? באמת, מר פאצ'יפיצ'י, שיטת התעמולה שלך נכשלה, או הצליחה רק בחלקה, כי היא לא נגעה אף נגיעה קלה במספר רב של יהודים, ברובם המכריע של יהודי איטליה. והיא לא הצליחה - אל תיראה כפרדוכסלית האשמה זאת כלפי מי שנאשם תמיד על החסרון ההפוך - לא הצליחה, כי לא היתה אחידה למדי; תוקפנית למדי; כי לא ידעה להציע פתרון לשאלה היהודית, לשאלת-החיים של הנוער היהודי האיטלקי.
תפקיד הצעירים. לא העליתם פתרון כלכלי, לא יכלתם להעלותו פה. והעם נשמט מידיכם: כי רק הגיבורים יחזיקו מעמד בתנאים אחרים, ואף הם לא יחזיקו עד אין אחרית. לא אמרתם - כפי שהייתם חייבים לומר - כי פתרון השאלה היהודית נעוץ בפרוליטריזציה של העם היהודי. אל תיבהלו מפני המלה. הפתרון הרצוי לנו הוא הגיוני וברוך תבורך כל יזמה בורגנית וקפיטליסטית בארץ-ישראל; לא נתנגד לה. אולם לשם פתרון הבעיה היהודית נחוץ, כי יהיה לנו מלוא המבנה הארצישראלי: שלא ההון בלבד והמנהלים יהיו יהודים, אלא יהודים יהיו גם האכרים והפועלים. שאם לא כן יגרשונו מארץ-ישראל כפי שגירשונו מספרד ומגרשים אותנו מפולין. על כן צריך שהנוער היהודי הבורגני, המשכיל, הסוחר שבגולה יעשה פרוליטרי, יקבל על עצמו להוות ולמלא את שורות המעמד העובד הדרוש לארץ-ישראל. תפקיד עצום וקשה, שאולי לא יושלם בדור אחד; אבל עלינו להתחיל בו. בלעדיו שוא כל נסיון לפתור את שאלת היהודים. רק על יסוד החיים הכלכליים הנורמליים, שיבנו בארץ-ישראל, בהיות קיים בו פרוליטריון יהודי - תיתכן תרבות עברית עצמאית ולא צדדית; תרבות הנחוצה לנו, ושהעדרה כה נורא לכולנו. אבל הפרוליטריזציה אינה באפשר אלא בריכוז כל כוחותינו בארץ-ישראל, בלי בזבוז בעבודה בגלות, שסופה לא תשא פרי.
וכאן אפשר להעיר, שפתרון זה מענין רק חלק - גדול או קטן - של היהודים; וקיים גם חלק אחר, ועליו לא מדובר פה, וגם לו עמדה מסוימת, אם כי שונה מעמדתנו, ולא שלילית לגמרי, לגבי ארץ-ישראל. אולי גם אלה אין הסברתנו מיותרת להם; ואין צורך ברמזים. אנו, הרוצים בארץ-ישראל, בלי פשרות, בלי מסוה-פנים, רוצים בה ככה, באמת. אבל יש כברת-דרך שנוכל ללכת בה יחדיו; יש ויש עבודה משותפת ובה יעמדו אחד על יד רעהו, אורויאטו ושקי, רוסלי ופאצ'יפיצ'י.
תפקיד כולנו. פעולת התרבות, שהציונות וארץ-ישראל סייעו כל כך להגבירה, מענינת אתכם ואותנו. אין אנו מבקשים כסף לישובינו, לכבישינו ולבתי-החולים שלנו; אין אנו רוצים בגמילות חסדים ובפילנטרופיה. את הדברים האלה אנחנו רוצים לרכוש לעצמנו, וגם נשלם אותם, אנחנו הציונים. אבל הספריה והמכללה, פעולת התרבות - כל אלה מענינים גם אתכם, הם בלי ספק גם נחלתכם. ולטובתם אנו מבקשים את עזרתכם ואת השתתפותכם. אין פה כל חשש של צביון פוליטי - אין פה חלק מתכניותינו, שבו אתם חייבים להכחיש אותנו, הציונים: פה נעבוד יחד, במוסכם.
אבל אנו נחזור על דברינו - אין לנו הצלה של היהדות זולת הציונות. מחוצה לה אין אפשרות של חיים עבריים חפשיים. העם היהודי, הנוער היהודי חייבים לעזוב את הגולה ולקבל את תפקידם הקשה וההכרחי. אחד ממנהיגינו אמר פעם אחת, שאנו דור יציאת-מצרים, ודורות היציאה אפילו הם מגיעים לארץ היעודה, הריהם מגיעים אליה בלב שבור ובגוף רצוץ. איננו עולים לארץ-ישראל להירדם, להשקיט את סערת לבנו בחיים אידיליים; איננו מחפשים בה, חברי רוסלי, את שלות הנפש. ואולי כן, אנו מחפשים את השלום, זה המשתרע בשמי-השמים כתום השתוללות הסערה - אנו עולים לארץ-ישראל לחיות בה חיי יהודים חפשים, לרבות כל השמחות והיסורים שבחיי בני-אדם. גופים רבים, ואולי (אדרבה: ודאי) גם נשמות יאבדו בתהליך הנורא של ההכשרה. אנו עולים מתוך הכרה שהקרבן הזה הוא הכרח.
ואנחנו תפילה, על הטהרה שבנו, כי מי ששילם לנו על פשעי אבותינו, האל הרחום שומר חסדיו לדור ודור, ירחם בזכותנו על בנינו.
מתוך "האביב הקדוש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

האביב הקדוש

אומרים שהציונות נעצרה על פסים סתומים. בודאי לא רק באיטליה. אחרי שנות כיבוש רחב ועמוק - מ-1920 עד 1925, מהצהרת בלפור וסן-רימו, נדמה שההסתדרות נחלשה ונתרופפה. ההתלהבות ותקוות-פתאום שעלו עם ההצלחות המפתיעות, דעכו, ותחתיהן באו יאוש ועזיבה. מנהיגים ופעילים, אחרי שנות עבודה מאומצת וקדחתנית, רפו ידיהם. יאמרו, כי מוטב שהעצבים ירגעו וההתלהבות תפוג ותפנה מקום להתבוננות שקטה במציאות; אולם נראה ששתי התופעות מתלוים להן נמנום ותרדמה, הדומים יתר מדי כשינה עמוקה והרת-גורל. ברם, אי אפשר היה שלא יארע כך. במידות נרחבות יותר, אבל בדמיון מפתיע, חוזרות אלינו התופעות שראינו אחרי מותו של הרצל. משנת 1897 ועד 1904 זיעזעה הציונות המדינית את מי הבצה העכורה של חיי היהודים בשלהי המאה הקודמת - וכמעט שלא ידעה אלא הצלחות מבפנים. נמצאו מכשולים גדולים ועצומים, אשר לא תמיד התגברו עליהם, אבל הלכו והתקדמו והניחום מאחורי גבם וחשבו שהנצחון הקרוב סופו יגרוף את כל הפסולת. הציונות, שנעזרה בכוח תנופתה בהשפעת המשיכה שבחידוש על צעירים רבים, לכדה מבצרים שנחשבו בלתי-מנוצחים, העירה נרדמים, זרעה ספקות בלבות הקשים ביותר. אחרי כן עברו שנים וההגשמה, הנצחון שהכל ציפו לו, בוששו לבוא. אז היו מדברים, כפי שמדברים היום, על ציונית רוחנית. על שיבה אל עצמנו: דברים נכונים, שאין אנו שוללים את יעילותם. אבל כל אלה הסתירו או רצו להסתיר כשלון ממשי והאפילו על פירושו האמיתי - על מה שצריכים היו להבליטו מלוא-הארה, כלומר, שנעשתה נסיגה לאחור. בזה נתקפח "היתרון", שהציונות הביאתו ללאומיותנו החיה והקיימת, לרגש הלאומי הישראלי: הכרת הצורך במהפכה מן היסוד בחיי היהודים, כדי לבנותם בנין חדש על בסיס המדינה. נימוקיה וביטוייה של העתונות היהודית בימים ההם דומים לנימוקיה וביטוייה היום, והכל משום דמיונו של המצב, בלבבות הפושרים חזרו והתעוררו הספקות והתקשו הלבבות: אלה שזועזעו בכוח מלים והגיונות, שוב נרדמו ונשטפו בזרם החיים. השנים הראשונות של הציונות, כמו השנים שלאחר המלחמה, היו חדורות רוח משיחית; ניתן להחזיק מעמד רק באמונה במהפכה קרובה ממנו ובו. ואחרי כן, כשמצב המתיחות המופלגת פינה את המקום לתרדמה ולעזיבות, נשמעה זעקת-נואשים "עם ישראל, איך?" המלים אשר היו לפנים מכות גלים בלב המוני מקשיבים וחרדים לגורל העם, נופלות היום בחלל ריק, באין להן אוזן קשבת. זה גורלם המר והפאטאלי של כל "קול קורא" ו"הצהרה" אשר בימינו. במי האשם? האם אשמים הקוראים? אלה קיימת בהם אותה האמונה, ואם קולם רועד ויגע, הרי בזמן אחר היה מחדיר לתוך הקריאה עצבות מתוקה, שהיתה מוסיפה לוית-הד לקריאה עצמה! האם אשמים המקשיבים? בודאי; אבל רק בדרך כלל, במובן האמירה המצויה, שכל עם אחראי לגורלו, כלומר, בלי כל מובן. הלבבות אינם כשרים, וצריך לחכות ולסבול, לעמול בשקט ולצפות - שהרי ביודעים או בלא יודעים כולנו מצפים לרוח-סערה שתדחוף את ספינתנו הנעצרת.
ככה אומרים, אולם דומני שאין להסתפק בכך. שעה שהעם, ההמון, ערב-רב, בוגד, היא שעת המעטים, החלוצים. רבים הם, רבים מאד בודאי מכשירים את עצמם בצנעה ובדומיה. ועליהם עוד להוסיף, גם אם נועד להם גורל להישאר מיעוט קטן לעולם. בעיקר יבואו או ישובו אלינו הצעירים, אשר בשנות התעמולה הגדולה התקרבו ועברו כברת-דרך על ידנו, ואחרי כן סטו מדרכנו, ונעלמו עקבותיהם. בודאי בלבם הומה אי-שקט מתמיד; לא הסתפקו בתירוצים דלים ופלפוליים כחבריהם, שהשלימו לבגידה ברעיונותיהם הקודמים, חסד נעוריהם. הנוער נבוך, ולא שקט, ולא נרדם עדיין. אליו נפנה. השעה אינה כשרה עכשיו לפיתוח עבודתנו ולהרחבתה, אחרי נסיוננו המר של הצלחות-פתאום ועזיבות-בזק. נרכז-נא את כוחותינו ונשפיע עליהם, נכריחם לצאת בעקבותינו - וזאת נשיג, בטוחני, בבואנו אליהם בדרישת-מרובה: עליה לארץ-ישראל. גם אם כל "המיושבים בדעתם" יחשבו זאת כשגעון, גם אם נקפח את עמדותינו היהודיות, מהיות אנשים fashionable, גם במחיר רסיסי האידיאלים שלנו. הנימוק היסודי של כל תעמולה ציונית - חרפת הגולה, נחיצות השינוי - כבר נתבלה, הוא לא חילל מהפכה שלמה, אך הניח אי-שקט, אם כי מעורפל ושוקע. נביא תחתיו בנימוק אחר, שיהיה הסיסמה של תעמולתנו הציונית: מהפכה עצמית בחיי ארץ-ישראל. נסביר-נא, כי שיבת-ציון שלנו היא תשובה, התחדשות - במשמעותה הדתית של המלה, לא תשובה למצבות אבותינו או לאמונתם - כי אם העובדה, שהשינוי הזה כולל את חיינו הרוחניים והחמריים גם יחד.
ה"משהו" המיוחד, שהנוער שלנו יוצר אותו ואשר לשיתוף ביצירתו הננו מזמינים את הצעירים שהזכרנו, "משהו" זה ניתן להגדירו בקיצור נמרץ בחינת "אינטימיות רוחנית". ארץ-ישראל לא תבטיח נוף בעל אפקים שאין להם סוף; הרוצים בהרפתקאות, יסעו-נא לאפריקה לצוד חיות-טרף או לאמריקה לכרות יערות-עד. וכן לא ימצאו בארץ-ישראל הד רחב לפעילותיהם, כמצאם בתרבויות הגדולות האירופיות-האמריקאיות: רודפי כבוד כאלה יסעו להם לבירות-העולם, בעלות מיליוני תושבים. אין גם מקום לקוות לשלוה אידילית: קשים פה, החיים, וביום מן הימים נכונות לנו גם התנגשויות-דמים. אבל בארץ-ישראל אנו רוצים ליצור צורה חדשה של חיי שיתוף אנושיים, צורת חיים חדשה שפירושה לא בלבד אפנה או סידורים חברתיים ומדיניים חדשים, כי אם זיקה נפשית חדשה, אחוה מחודשת בין אדם לחברו, אשר מצאה את ביטויה הראשון בקבוצה. הרי כיסופי ארצנו, הקסם אשר עלינו לקרבו ללבבות צעירינו. יש מקום בעולם אשר כהיום הזה לא זו בלבד שנבנית בו המדינה העברית, לא זו בלבד שנמחקת בו חרפת הגלות, אלא הכוח הזה מרוכז בו לשם יצירת דפוס אנושי חדש, ובו - אם להשתמש במשל מפוקפק קצת - רוצים לתת לפרט את מלוא-סיפוקו. לא בהרחבה - המביאה לידי כפיית אחרים - אלא בפנימיות. יש מקום שבו - בלי כל ויתור על כיבושי התרבות - רוצים לשים סייג למיכון, ולתת לו לאדם, כדברי סופר גרמני [ריכרד דהמל] - "פנאי" שיתרכז בתוכו ולא יצמצם את חייו על חיצוניות מתמדת בלבד.
האידיאל הזה - ודוגמה ומופת שלו הם שלושים אלף הפועלים והחקלאים של ארץ-ישראל החדשה - אידיאל זה יהיה המניע של כל פעולתנו, ובעיקר, כפי שאמרנו, בנוער. לא נחכה עד אשר הגורל שוב ידפוק בשערינו, לא נסתפק ב"הכשרה רוחנית". בחיינו נשבענו, כי ציון תקום בימינו. בבוא בחיי-עם עתים של הפסקה, שאין להימנע מהן - חובה לחזור למנהג "האביב הקדוש" - או, כדי להשתמש בביטוי העברי - ל"קרבן הבנים", חובה להכריע את הגורל, ואנחנו הצעירים נעשה את זאת, בלב שלם. אם עוד קיימים צעירים, ואי-שקט בנפשם, יתגייסו-נא לשורות חלוצי ארץ-ישראל. יעזבו את השאר, יקריבו את הכל. אין שהות להיסוסים, לעמידה על המיקח: שאם לא כן, יעשה הדבר בלעדיהם. יהגה-נא כל אחד באותה בושה שתסמיק פני רבים בבוא יום הנצחון והוא יצוין בכינוי-גנאי: "מי שנעדר".

["ישראל", 7 באוקטובר 1926]
מתוך "האביב הקדוש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מכתב לילדיו

שלום לכם, ילדים!

קיבלתי כמעט בבת אחת כמה ממכתביכם. תודה רבה. הם הביאו לי קצת מריח המולדת ואף על פי שלא תמיד הרוחות המנשבות אצלנו מניחות את דעתי, הרי משם באו ועובדה זאת שקולה כנגד הכל. שמחתי היא שמחה גדולה על כל המכתבים. מכתבו האיטלקי של ד. היה כתוב יפה ולא רבו בו השגיאות הדקדוקיות והסגנוניות. מובטחני, שאם ימשיך ללמוד בהתמדה ושקידה יצליח בודאי לרכוש את השפה הזאת, היפה כל כך וכל כך יקרה לי! ואז אולי פעם ביום מן הימים יזכה גם לקרוא מכתביו של אביו בשפה זאת. ואשר לעת עתה, מחוסר קוראים מתאימים, הם כאבן שאין לה הופכין. מבין אני, שכל עולמנו הקטן היה שקוע בשבועות האלה בדיון על הפרעות ואל תגובתנו עליהן. דעתי כדעת ח. בכי לא יועיל, וגם צום. שום דבר לא יתן, אם הצום והבכי והתפילה בציבור לא יהיו מלווים מעשה (לא הייתי אומר כמוה בודאות כזאת, שאין לפנות לד' היות וד' איננו בנמצא, כי לו היה ד' בודאי היה כבר נוקם את נקמת ישראל... לא: בפשטות כזאת אי אפשר לגמור את שאלת ד' ושאלת קיום הרשע בעולם. אולם על זה בפעם אחרת, כי שאלת ההשגחה וגורל האדם והאדם היהודי בפרט על האדמה, פרשה מסובכת היא).
נדמה לי, שהשאלה הגדולה היום היא: מה צריך להיות המעשה שלנו? ותשובה ברורה בפי ורק תשובה אחת ויחידה אפשרית: ריכוז מהיר של רוב עם ישראל בארץ-ישראל, למרות הכל ואף על פי כן. מחאות, החלטות, "חרם" והחרמה על כל דבר גרמני הם, לדעתי, פרי היסטריה רגעית, אשר שום ברכה איננה צפויה בהם. עלינו להיות "עברים" (זאת אומרת, עצמאים), לא מפני שהגרמנים פרעו פרעות או הרוסים לא נהגו בצדק אתנו או האנגלים לא מילאו הבטחותיהם כלפינו. עלינו להיות עבריים, כי אין קיום לעם מבלעדי שמירה על אפיו הלאומי והתרבותי. אבל בין עצמאות וחרם רב המרחק. ידעתם מתמיד, כמה הייתי קנאי תמיד לדיבור עברי, לתרבות עברית בגבעתנו, אבל דבר מחוסר-טעם הוא בעיני, אם מלחמת-קודש זאת לעבריות חיינו מנסה להסתייע בנימוקים אשר יסודם בהרגשת אי-יכולת לתגובה פרודוקטיבית וקונסטרוקטיבית יותר, הרגשה, שהיא סוף סוף, דפטיסטית ביסודה. אין לנו מלחמה עם גרמנים, אין לנו מלחמה עם שום עם, יש לנו, היום, לכולנו, ביחוד לנו הפועלים היהודים, מלחמה עם הפאשיזם והנאציזם. נגד השקפות-עולם אלו עלינו להילחם עד חרמה, עד הסוף. אבל מלחמה כמלחמתנו איננה יכולה (ואינה) צריכה להיות מלווה שנאה. אני מזדעזע כל פעם שאני שומע איך מנהיגי פועלים קוראים לשנאת האויב. אינני כל כך סנטימנטלי, שלא אוכל להבין את ערך השנאה ואת רגש השנאה ואני מאוד רוצה, שנחנך את הנוער שלנו לשנאת הרע. על כן אני נגד יחס פשרני, אינדיפרנטי כלפי הופעות החיים, נגד כל אלה, שמציעים לא לשפוט, לא לתפוש עמדה, על כן שונא אני שנאת-מות כל דבר בעולם, אשר עומד נגד שחרור האדם, ושחרור עמי, נגד אפשרות שלטון אדם על הטבע לשם סיפוק צרכי כל האנשים. אני רוצה שהנוער שלנו יהיה חדור שנאה למשטר העבדות השורר בעולם, והגורם למלחמות תמידיות ולהשפלה ממושכת של תמונתנו האנושית. אבל השנאה, שאני רוצה לפתח ולטפח, היא שנאה לרעיון, למשטר ולא לאנשים. לאדם סוציאליסטי צריך תמיד להיות ברור, שאסור לערבב שנאה למשטר בשנאה לאדם; שאהבה לאדם, ואפילו החוטא והפושע, קודמת לכל, כי אנו גם כלפי החיות, אשר רוצחות ילדים, מנסים וננסה, אני מקוה, גם להבא, להתנהג כבני-אדם. נשתדל להילחם אתם, כדי למנוע מהם את האפשרות להרע (אני מקבל, שבמשך המלחמה הזאת נצטרך גם להרוג ולהשמיד)... אבל נדע תמיד להבדיל מלחמתנו זאת, אשר היא מלחמה לשם ביטול המלחמה ועל כן מסתיימת באהבת המנוצח ובנסיון להכניס אותו לחברתנו, ממלחמתם הם, אשר מטרתה היא כיבוש, חרם, השמדה של האויב. זאת ועוד אחרת. כשאני קורא היום על הנעשה שם, לבי, כמובן, קופא בתוכי. אבל חשבוני יותר מסובך. אינני יכול לשכוח, גם היום, את חשבוננו אנו הפנימי. אינני יכול רק להרים צעקה על הרוצחים ולקרוא את העולם לעזרה. נזכר אני בקהילות האלה אשר עלו באש, אשר נחרבו כליל. רואה אני לפני רבים מבני הקהילות האלה אשר הכרתי ואהבתי. ואני שואל את עצמי: מדוע הם נשארו שם, מדוע הם אינם כאן יחד אתנו?.. מדוע לא ניצלו כל הזדמנויות של עליה, מדוע לא באו אז, כשעוד הדרך היתה פתוחה והארץ היתה קוראת להם? ישנם בין אלה "שלא ידעו". אנשים אשר לא הגיע אליהם צליל משירת הבניה שלנו. עליהם לא אדבר עתה. אם הם לא הגיעו אלינו, אם לא זזו לפני שהאסון בא עליהם, אפשר להצדיקם בזה שלא ראו את פי התהום הפעורה לפניהם ולא ידעו לאן ללכת. אגב: כלפיהם אשמתנו גדולה וחשבוננו מסתבך. נכון, באנו לגולה, נסינו לדבר, לעורר. אבל גם אנו לא תמיד ידענו להתאים את דברנו ללב כל העם, לא ידענו תמיד לדבר כך, שגם רחוקים יבינו וירגישו, לא אהבנו די את המון בית ישראל, (בראשנו) דם אלה אשר נרצחו שם, במובן זה, כי אנחנו ידענו, אנחנו היינו יכולים להסביר ולהזעיק ולא עשינו די. אבל בין אלה אשר היום בגיהינום שם גם רבים, רבים אשר אליהם כן הגיע דברנו. אנשים אשר ידעו את האמת הציונית ואפילו את האמת הציונית-הסוציאליסטית. ידעו ולא האמינו בה בכל לבם. למדו ושנו את תורת הציונות, השתמשו בה, אפילו לשם פולמוס עם אחרים, יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, אבל בעצמם לא התיחסו ברצינות המוחלטת ההכרחית לאמת הציונית אשר היתה בפיהם. כולנו היינו כך, כולנו לא חשבנו שהאסון כה נורא יהיה. המעטים אשר חזו כך נקראו משוגעים או אנשים בעלי מרה שחורה... נזכר אני בויכוחים בקיץ 1938, כשהייתי דורש מהאנשים להיות שמחים על כל מעשה העלול לדחות את המלחמה... האם אלה אשר שמחו לקרב, חשו אז מה שהיה עלול לקרות ליהדות פולין? האם הבינו שחשבוננו העולמי בתור יהודים הוא יותר מסובך מחשבון שאר העמים? ומדוע אז לא נעשה מאמץ יותר גדול לשם עליה בכל הדרכים, לפחות של אנשינו משם? חשבונות העבר אלה. אבל יש, לדעתי, גם חשבון עתיד. עלינו להתכונן לעליה חדשה. עלינו להתכונן לקלוט אומה. האם אנו מוכנים לזה? אני ראיתי ורואה, שהפליטים המגיעים משם לא חלוצים הם, לא אנשים סימפאטיים, מושכים את הלב, מענינים. אבק-אדם הם לעתים קרובות, מחוסרי כל כוח וכל רצון, אם לא הרצון לברוח מהגיהינום. הנדע לאהוב אותם, כך, כמו שהם? הנדע לגלות בהם את זיק האור האנושי, אשר בודאי הוא שוכן בתוכם? חושב אני עליך, ח., אשר כל כך קשה היה לך להסתגל למחשבות "זרות" של עולים מבני משפחתך, שלא ידעת לסבול את היסוסיהם ואת חבלי קליטתם לא ידעת להבין באהבה. התדעי את מחר להבין לנפש העולים הרבים אשר יבואו ואשר כלפיהם אלה העולים "הראשונים", אשר אתם נפגשת, יהיו כחלוצים, כאנשים בעלי-הכרה יוצאים מן הכלל? אני חושב עליך ועל כמותך, כי עליכם תהיה מוטלת החובה העיקרית של הפגישה אתם. הדור החדש הארצישראלי יצטרך לגלות כוחות גדולים, כדי לאפשר את הקליטה. אנו נוכל לעזור, אבל הפגישה העיקרית, היום-יומית תהיה אתכם, כי בני גילכם יהיו רוב העולים, לזה בעיקר צריך להתכונן, לזה צריך לחנך את ילדינו. אהבה גדולה לעם ישראל, לילד ישראלי, כמו שהוא, לא לשם קדושת מצבם הנוכחי, חלילה, כי אם לשם העלאתו למצבנו אנו. זה יעשה רק באהבה וסבלנות רבה ולזה אני מתפלל בימים האלה. זאת צריכה להיות תגובתנו. התכוננות לעליה גדולה ולקליטתה, אימוץ ההכרה הציונית-הסוציאליסטית בלבנו. ידיעה ברורה שאין דרך אחרת ושעלינו ללכת בדרך זאת בכל לבבנו ובכל נפשנו, בלי להביט ימין ושמאל, בלי להאמין שיש דרך אחרת. אינני יכול להמשיך... לפעם אחרת.

(27 בדצמבר 1942)
מתוך "האביב הקדוש"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח