דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לוחם מרקוס יהודה ז"ל

בן חנה ושלמה
נולד בגרמניה
בי"א אדר תרע"ב, 29/2/1912
יחידות: מחלקה הגרמנית
נפל בעת מילוי תפקידו בתאונת אימונים
בתקופת המאבק בשלטון הבריטי
בי"א סיוון תש"ה, 22/5/1945
מקום נפילה: רוחמה
נקבר בניר דוד
בן 33 בנפלו

קורות חיים

בן חנה ושלמה, נצר לר' עקיבא אייגר. נולד בי"א באדר תרע"ב (29.2.1912) בהמבורג, גרמניה. למד בבית-ספר יסודי ובגימנסיה הריאלית ועם סיום לימודיו התיכוניים פנה ללימודי הרפואה. היה חבר בתנועות הנוער "הבונים" ו"החלוץ" והיה גמור ומנוי עמו לעלות לארץ-ישראל ולהיות רופא בקיבוץ. ואולם כעבור חמש שנות לימודים, אף שהצטיין בהם, הוכשל בשל יהדותו. מאותה סיבה עצמה לא ניתן לו לסיים הכשרה במקצוע המכונאות. הימים היו, ימי עליית היטלר לשלטון וגם בהמבורג עיר מגוריו החלו להתנכל ליהודים.
יהודה עבר בהצלחה קורס לג'ודו והנחיל את ידיעותיו בקרב בני-נוער יהודיים. כחבר הנהגת "החלוץ" העלה ארצה בשנת 1936 קבוצה של "עליית הנוער" בדרך-לא-דרך. כמו כן יזם הכשרה ימית תוך התקשרות עם חברת אניות, והכשרה זו סייעה אחר-כך רבות ל"הגנה" בארץ-ישראל. במהלך פעולתו זו, שהה זמן קצר בארץ וכשחזר לגרמניה נתמנה במסגרת פעילותו בתנועת "הבונים" מרכז הגליל בצפון-מערב המדינה ועשה לילות כימים, כשהוא עובר ממקום הכשרה אחד למשנהו.
בשנת 1938 עלה לארץ כדי להשתקע בה עם אחרוני מדריכי "הבונים", עבר תקופת הכשרה בקיבוץ גבעת חיים -- יחד עם חבריו שיסדו אחר-כך את קיבוץ גלעד -- ואחר-כך התגייס לחיל הנוטרים.
ב-1942 , אחרי שנספה המדריך הארצי לג'ודו, גרשון קופלר ז"ל בסירת הכ"ג, נענה לקריאת יצחק שדה ויצא למלא את מקומו. הרבה מחשבה ועמל, השקיע יהודה, בגיבוש שיטה אחידה ושימושית במקצוע זה למען יהיה בידי איש-המגן העברי אמצעי יעיל, בפגישתו עם האויב. בהיותו מדריך מצויין ידע לעורר ענין למקצוע, בקרב שורות "ההגנה" והפלמ"ח ולא אחת עמדה להם הכשרתם זו בפגישה עם האויב, בעידן של היעדר נשק משוכלל ומחסור בנשק בכלל.
יהודה השתתף בחיבורו של ספר-עזר בשם "ג'ודו שימושי" וספר זה שימש ברבות הימים גם את צה"ל.
כיוצא גרמניה, ראה יהודה מחובתו להתנדב ל"מחלקה הגרמנית" של הפלמ"ח, בתקופת שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי. כאשר גוייס חלק מן המחלקה ל"בריגדה היהודית" נפסל יהודה מטעמי בריאות.
הוא המשיך להדריך בארץ בעשרות קורסים ובהם גם קורסים למדריכי גדנ"ע. לא מדריך בלבד היה אלא חבר ומורה דרך. יהודה חי חיי חלוץ מראשית בואו לארץ וכזו היתה גם דרכו, בחיים, בחלוציותו, במסירותו לכל תפקיד קשה, בהתמדתו ושקידתו הרבה לביסוס האימון הגופני היה תמיד לדוגמא לחביריו וחניכיו.
באחד מקורסים אלה, שנערך בקיבוץ רוחמה, נפל תוך מילוי תפקידו מכדור תועה, ביום י"א בתמוז תש"ה (22.6.1945). בן 33 היה במותו.
הוא נקבר בסתר בקיבוץ רוחמה, ובפברואר 1947 הועבר ארונו לקיבוץ ניר-דוד (תל-עמל). הניח אשה ותינוקת בת שבועיים. על מצבתו, תחת סמל הפלמ"ח - ללא כתובת בשל תנאי המחתרת - חרתו חבריו: "ללמד בני יהודה קשת".
במלאת עשר שנים למותו הוציא קיבוץ ניר- דוד חוברת לזכרו.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

פקודת יום

דום נתיצב לקדש את זכרו של יהודה מרקוס, אשר נפל חלל על משמרתו בהגנה. דומם נעמוד לזכר אחד מבחירי הנוער העברי, מנאמני ההגנה, מטובי בניה ובוניה.
ההגנה העברית נרדפת. ולפיכך, אין אנו רשאים עדיין לציין את זכרו היקר של יהודה ברוב חברים, ברוב עם. אלמלא ההכרח האכזרי להתייחד עם זכרו בהסתר, כי אז היו רבבות חברים מתלכדים לזכרו ונושאים את שמו בגאווה.
יהדה מרקוס עלה לארץ כחלוץ עברי ואך דרכה רגלו על אדמת הארץ - התמכר בכל מאודו לעבודת ההגנה. ההתנדבות ציינה את אישיותו. התנדב לחיל הנוטרים, התנדב לחטיבה המגויסת העצמאית, התנדב ליחידה המיוחדת, שהיתה מיועדת לפעולה מעבר לקווי האויב הנאצי. יהודה מרקוס התמכר להנחיל לרבים, לנוער היהודי המגוייס, את תורת המגן. שאיפתו היתה להכשיר כל איש עברי להגן על עצמו בידיו, בגופו, בכוחות עצמו. לכך - סיגל את הגוף, לכך התאמן. ובתפקידו זה עשה גדולות, חינך והכשיר מדריכים ומפקדים ובתפקיד נעלה זה נפל.
יהודה מרקוס היה איש רעים, נעים הליכות, חסון בגופו, איתן ואציל ברוחו, זך בנפשו - מופת לחבריו.
יהודה מרקוס הוא אחד מבחירי העם, שנפלו על משמרת האומה בדרכה לגאולתה. הוא מסמל את החבר הנותן נפשו על גאולת העם. נזכור אותו באהבה ובכבוד.

(פקודת יום של 'ההגנה' ניתנה ביום הבאתו לקבורה)

מתוך החוברת 'עלי זכרון - לזכר יהודה מרקוס' שיצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

חי בין החיים

מילותיו של המשורר מבטאות את דרכך, אמא, לזכור ולשמר את זכרו, של האיש שאהבת, אבי - יהודה
את זוכרת במסירות ובדבקות, לאורך כל השנים הארוכות האלה. פגישות, מראות, מגעים, מלים עולם ומלואו שכדור אחד תועה שם לו קץ, שאי אפשר היה להגשים ולהחיות אותו - אבל אפשר לזכור אותו.
ואת זוכרת
ומהזכרון הזה, עשית לי אבא. היה לי אבא - מת, שנכח בהעדרו. כזה שמבקרים אותו בסוף כל טיול בבית הקברות, שמים פרחים ומשקים את עץ הדקל שצומח ליד הקבר במים מהאסי. אבא - שתמונתו תלויה בחדר ואני דומה לו ביופי ובאופי, שתולדות חייו - הפכו לחלק ממני, שמשפחתו היא משפחתי ודרכה אני מתוודעת לשורשיי ולמורשת היקית, שאני מזהה אותו בפנימיותי - בגוף ובנפש...
החוברת הקודמת שיצאה לזכרו, וגם זו הנוכחית הינן עוד חוליה בשרשרת של זכרונות וגעגועים. היא מבטאת רצון להחיות ולהגשים דמותו של אדם שלא זכה לחיות את חייו בעצמו. היא נותנת לו מעין הזדמנות להוסיף את מילותיו שלו לספר הזכרון של חייו הקצרים. זהו גם ניסיון להלחם בסופיות המוות ובהשלמה עם השכחה. וזוהי גם אפשרות להניח לזכרונות לתפוס את מקומם בעבר ולתת להווה הזדמנות למלא את החללים.
לכן עודדתי אותך אמא, להוציא את החוברת. העזרה שהושטתי לך היא ביטוי להכרת התודה על שיצקת דמות-אב לתוך הריק הגדול של העדרו מחייך ומחיי.

רותי

מתוך החוברת 'עלי זכרון - לזכר יהודה מרקוס' שיצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

מתולדות בני

בי"א באדר תרע"ב (27 בפברואר 1912) נולד לנו בעיר המבורג אשר בגרמניה בן, השני לילדינו. קראנו לו בשם יהודה-ליב (לודביג) על שם אביו זקנו מצד אמו (יהודה ליב אשלבכר, מורה בהיינשטט, דרום גרמניה, 1804-1881)
- - - - -
אפייני ומשעשע הוא קטע מתוך מכתב שכתב לנו יהודה בקיץ 1925 מהעיירה הדרום גרמנית ש. מקום שם בילה עם שמשון את פגרת הקיץ. "על צד האמת אני נהנה כאן כמו בוו. ( קיטנה בסביבת המבורג) ושם נהניתי מעט מאוד. אין כאן אף ילד או בחור שיוכל לשמש לנו מורה דרך. תמיד רק בנות והכל לפי טעם הבנות. הן רק מרגיזות אותנו. מכל דבר נעלבות ("זה לא מנומס...") תמיד בנות, בנות ושוב בנות. לעתים זה יכול להוציא אדם מהכלים ולמרר לו את החיים." בגלויה משם הוא מצדיק את שמשון על שגיאות הכתיב שלו: "שמשון אומר, שעשה אותן בכוונה" (רגש הכבוד שבו, לא נתן לו להשלים עם ההנחה שאחיו לא יכתוב כהוגן)
- - - - -
מקטנותם הורגלו הילדים להכין מתנות קטנות לימי הולדת וחגים. נלוו להם גם ציורים וציוריו אלה, של יהודה שנשמרו, מראים את הצבעים אדום וירוק בהבלטה כזאת, שיש לשער שהעיוורון לגבי צבעים אלה, שנקבע אצלו בגיל 17 בערך, היה כנראה קל למדי.
- - - -
לאמא היה הרגל לבלות עם הילדים כמה דקות לפני השינה. תחילה לשם אמירת "שמע" איתם ולאחר מכן מתפתחות שיחות עם כל אחד מהילדים. ערב אחד היה יהודה נרגש. אמא אמרה לו, כנראה, שסבלנו מהתפרצויות הכעס. כתשובה ציטט את הפסוק (דברים כ"ד ט"ז) "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. איש בחטאו יומת" בזה רצה לנחם אותנו, שלא נהיה כה מודאגים מחולשותיו. בגיל 14 (מאי 1926) הוא כותב לנו לרגל פטירת דודתו, קלרה, אחות אמא, שמתה בדמי ימיה: "אלוהים מקדים לקרוא אליו את אלה האוהבים אותו. הוא ממלא את מנת סבלם עלי אדמות כדי לקבלם בלי עוון לעולם האמת. לנו, הנשארים כאן, נראה הדבר כבלתי מובן" והוא מסיים את המכתב במלים "רק חזק ואמץ מאוד!" לעומת זאת כותב הוא בינואר 1932 אחרי פטירת הסבתא מרכוס, בגיל 83, שהלכה לעולמה בשיבה טובה וללא יסורים: "מדי זכרי את סבתא, עולה בדעתי פסוק שקראתי ואינני זוכר היכן. נדמה לי שהוא קשור במותו של משה. הוא מת בנשיקה מפי ה'. פסוק זה הולם את פטירתה השלווה של סבתא. חייה היו כה עשירים בפנימיותם עד כי אין אנו מסוגלים עוד לחיות כמותם. וגם סופה בשלום. נשיקה מפי ה'"
- - - - -
לימוד הרפואה בו החל באוקטובר 1930, גרם לו סיפוק רב. בקביעות שמע את ההרצאות וגילה התענינות ביחוד בביולוגיה וביתר מדעי הטבע. הוא שקד על עיבוד רוב ההרצאות והשתתף מהסמסטרים הראשונים בעבודה המעשית, שנערכה על ידי פרופסור פול על מחקר התאומות, בתור מבוא למשנת התורשה. בפגרת קיץ 1931 עבד, לפי עצתי, כמתלמד בטיפול חולים במחלקה הכירורגית של בית החולים האוניברסיטאי של המבורג. עבודה זו נראתה לי כחשובה ביותר, כי הקנתה לו את ההבנה לנפש אנשים חולים וכאימון רב-ערך לרופא בעתיד, אשר המשך הלימודים לא היה משאיר לו די זמן ללימוד. כמו כן המלצתי שיתעניין בעבודות המטבח, כדי להשתלם עד כמה שאפשר בבישול, דבר שעשה ברצון ובהצלחה, מאחר שבעצמו נהנה מאוכל טוב.
- - - - -
אמא נזכרת באסיפה שיהודה ניהלה. הוא פתח אותה בהספד על חבר שטבע באנייתו ליד החוף הספרדי. היתה זאת אסיפה רבת-רושם, בה נאמו גם מקס וארבורג וגיורא יוספטל. עד היום מציינת אמא עד כמה השפיע נאומו של יהודה. אכן, לא קשה להבין זאת, כי כל אשר אמר יצא מהלב. עם הרחבת היקף עבודתו ואחריותו גדל גם שיעור קומתו. בשנים אלה של עבודה ב"החלוץ" בתנאים כה קשים ומסוכנים, מבחינה כלכלית ומדינית כאחת, חושל אפיו וגם עמד במבחן.
- - - - -
למולדת הביא אתו את הנכס החשוב ביותר. רצון חזק לבניין הארץ ביושר ובהתמדה, אהבה לארץ וליושביה. הוא היה חלוץ ומדריך לפי טבעו. בעבודתו רבת הפנים בגרמניה רכש לו ידיעות נרחבות על המבנה המדיני, הכלכלי והחברתי של הארץ. היתה לו הכשרה במקצועות טכניים שונים, שהיו דרושים כאן ותכונותיו האישיות, יחד עם מידת האחריות בה נשא, עיצבוהו לאישיות מאוזנת.
- - - - -
ניסיתי לתאר את קורותיו ואת אפיו של בננו יהודה, למען קרב לבתו היחידה, לרותי האהובה שלנו, את דמות אביה שלא הכירתהו, על מנת שתלמד לאוהבו ולהעריצו, להבינו כאחד הגורמים המעצבים גם את מהותה היא, ולמען תמצא את דרכה שתובילנה במשך התפתחותה לכל הטוב והנעלה שבאדם.

ד"ר שלמה מרקוס
אפריל 1955

קטעים מתוך דברי האב, מתוך החוברת 'עלי זכרון - לזכר יהודה מרקוס'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

הפלמ"ח כבית

בשנות חייו האחרונות - היה לו הפלמ"ח לבית. בית נרחב, הבנוי על יסודות של ריעות, ערבות הדדית - אשר נבנה במו ידיהם של אלה החיים בו. יהודה אהב את הבית.
הוא היה בין אלה, אשר בתוקף ידיעתם המקצועית לא צורפו למסגרת קבועה, אלא שרתו את הפלמ"ח כולו - בהדרכה ובלימוד. בכל מחלקה ובכל מחנה הכירו אותו,חיבבו אותו. והפלמ"ח בימים ההם - מסגרת אינטימית, פלוגות של 100-150 איש כל אחת - כמעט משפחה גדולה.
ואף על פי כן רצה יהודה בקביעות, בבסיס קבוע, בחברים. בימי האביב הראשונים של שנת 1943 הגיע יהודה למשמר-העמק, כדי להדריך את "המחלקה הגרמנית" בספורט שימושי, כפי שהדריך במחלקות רבות קודם לכן. ימים ספורים אלה של שהותו בתוכנו הספיקו כדי לעורר את רצונו להצטרף למסגרת המחלקה. מה כבש את לבו? האווירה המיוחדת של המחנה השוכן בחורשת האורנים? היעוד של חבר-אנשים, אשר התאמנו כדי להתנקם באויב הנאצי, לבשו את לבושיו, השתמשו בנשקו? או שמא - רוח החברות והריעות ההדוקה ששררו בין אנשי "המחלקה הגרמנית"? ואולי כל אלה גם יחד.
לא על נקלה הסכים מטה הפלמ"ח לוותר על יהודה כמדריך חטיבתי ורק כעבור זמן ממושך נתקבל אישור להצטרפותו למחלקה.
התחלנו להכיר ביהודה תכונות שלא ידענון ממגרש האימונים. טוב לב נכונות לעזרה, הומור ושיקול דעת (הלא בין הקשישים שבחבורה היה) לא היה ספק. בתוך הבית הגדול מצא יהודה את מקומו הקבוע.
למעלה משנה חי יהודה במסגרת "המחלקה הגרמנית" שיתף את עצמו בפעולתה התרבותית, היה בין אלה שעיצבו את דמותה.

אריה דביר (טמפל)
להבות הבשן

מתוך החוברת 'עלי זכרון - לזכר יהודה מרקוס' שיצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

רשימות לזכרו

לך, בתי

הנה לפנייך, בתי, החוברת אשר ביקשת.
לאחר עשר שנים, העלו לפנינו קרוביו וחבריו של אבא את דמותו בקווים פשוטים וצנועים כאשר אהב, והיא מאירה לנו באור-יקרות. הנה לפנייך תיאור האדם - כה אנושי וחביב. לא נטול חסרונות, אולם גם בעל סגולות יקרות.
מעל לכל הסגולות בולטת סגולה נדירה - אשר לא נולד עימה אך רכש אותה לעצמו במאמצים רבים - כושר ההתגברות. וזה עיקר תורתו אשר זכה להנחיל לרבים והוא עמד להם בימי מלחמה ובימי שלום.
כאחד מרבבות בני הנוער היהודי ידע אבא גם את תורת ההקרבה העצמית במלחמה. אולם עם זאת חינך להתגוננות פעילה, ללחימה על החיים. ותורה זו חשובה בחיי היומיום, בעבודה ובחברה, כמו בשדה הקרב.
כל חייו נשא אבא בעול תפקידי התנועה וההגנה, מתוך אחריות וכבוד.
מעט מאוד זמן ניתן לו להקדיש למשפחתו, אולם בזמן זה ביטא את כל הרוך והטוב שבנפשו.
מאושר מאוד היה כשנולדת לנו, בתי וימים רבים - רבים ציפה לבואך. "יהיה המשך" - אמר פעם. כך אומר אדם המאמין בדרכו-דרכנו. ואת תמשיכי בה - זו תקוותו - תקוותי.
נזכור תמיד את אבא בגברותו האיתנה, בטוב לבו והליכותיו הנעימות, בשורשיות שלו.
אנשים כמוהו אינם נשכחים. אהבתם הגדולה למולדת הפכה לחלק מאדמתה, מנה יונק העם

אמא

מתוך החוברת 'עלי זכרון - לזכר יהודה מרקוס' שיצאה לזכרו
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.