דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

לוחם הקר יצחק ז"ל

בן אסתר ויעקב
נולד ברוסיה
ב-כ"ה טבת תרע"ו, 1/1/1916
יחידות: פלוגה הימית
נפל בפעילות מבצעית בפעילות מבצעית בין כ"ג יורדי הסירה
ב-כ"א אייר תש"א, 18/5/1941
מקום נפילה: בדרכו לפעולה בלבנון
נקבר בירושלים - הר הרצל, חלקת נעדרים
בן 25 בנפלו

קורות חיים

בן אסתר ויעקב. נולד בכ"ה בטבת תרע"ו (1.1.1916) ברוסטוב שברוסיה. בגיל תשע עלה עם משפחתו לארץ-ישראל.
בארץ התיישבה המשפחה בירושלים ויצחק למד בבית הספר "תחכמוני", בו נמנה עם התלמידים המצטיינים. אחר-כך נכנס לבית הספר למסחר ולאחר תקופה מסויימת הפסיק לימודיו ויצא לעבודה כפועל בניין.
הרבה מזמנו הפנוי הקדיש לטיולים בארץ ואף יסד עם חבריו קבוצת משוטטים בשם "הסולל", ששמה לה למטרה, להכיר הכרה יסודית, את מדבר יהודה. הוא היה מראשוני בני הנוער בארץ שהקיפו ברגל את ים המלח.
אחד מחבריו מספר: "בלונדיני היה, צנום, שתקן. נדד הרבה, כמעט תמיד בחוץ. הכל ידעו מה רבה אהבתו לנוף, לנוף הארצישראלי..."
"בבוא הזמן" נהג יצחק לאמר, "כשהארץ תשקוט, יעלה לקרקע ויקים, קיבוץ חדש". יצחק הצטרף בגיל צעיר ל"הגנה" וגילה בה פעילות רבה. כשפרצו מאורעות תרצ"ו התגייס לתפקידי שמירה בסביבות ירושלים.
היה מאנשי "הנודדת" בפיקודו של יצחק שדה וברבות הימים הצטרף לפלוגות הלילה של וינגייט והיה ממפקדי הפו"ש. הוא נשלח בתפקידים שונים למקומות מסוכנים שדרשו אחריות - בגבעת עדה, בסביבות רמת השופט, ליד גדר הצפון - ובכל מקום מילא שליחותו באמונה.
אחד מחבריו מספר: "בימי המאורעות כתב מן ה'גדר': "רוצה אני בסכנה, רוצה אני להקריב את עצמי'... על אף השקט החיצוני שלו היתה בקרבו נפש סוערת. לא היה בעל אידיאולוגיה מגובשת אך תמיד תבע מעשים נועזים, במעשה ביקש לתת מעצמו.
יצחק השתתף גם בארגון ההעפלה וליווה אניות מעפילים. כשפרצה מלחמת העולם השנייה נשלח בשליחות מיוחדת לאירופה. משם כתב על עצמו: "אני מחפש משהו ואינני יודע מהו". בראשית מאי 1941, כשאורגנה בישוב העברי קבוצת הכ"ג כדי לפוצץ את בתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, היה יצחק אחד מחבריה ונתמנה לסגנו של מפקד הפעולה.
יצחק שדה כתב על קבוצת הבחורים: "קשה לתאר יחידה טובה מזו!".
בכ"א באייר תש"א (18.5.1941) יצאה הקבוצה לדרכה בסירת המוטור "ארי הים". בצהרי אותו יום התקבל ממנה השדר האחרון. מסיבות לא ידועות לא יצאה הפעולה אל הפועל וכן לא נודע עד היום מה עלה בגורלם של כ"ג הבחורים. בן עשרים וחמש היה יצחק במותו. הניח הורים ואחות.
שמו של יצחק הונצח בספר "מגן בסתר".
מות הגיבורים שלו מזכיר פיסקה ממכתביו, אותה כתב על ידידו שנפל בחניתה: "אני ודאי לא אזכה לסוף כזה. מותי ודאי יהיה טיפשי. אני כמעט בטוח. תאונת דרכים או דבר דומה לזה... נכון אמרת בלילה ההוא: אני מקנא בו!".

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

ההר של יצחק

7.7.38

את ודאי חושבת כי שכחתי אותך, כי מזמן לא כתבתי לך גם מלה אחת. אבל, הלא את מכירה אותי ויודעת שאני "צברה", יש ואני נסחף, בזרם של תקופה מסוימת ואז אני שוכח את כל העולם. אבל אין זו שכחה ממש. אינני חושב, שאי כתיבת מכתב נחשבת לשכחה. אלא פשוט אי אפשר למצוא את הזמן המתאים ואת המקום המתאים לכתיבת מכתב. ומכיון שאינני רוצה סתם לצאת ידי חובה וסתם לכתוב, הרי תמיד אני דוחה את הענין לזמן מתאים יותר.
וכאן התרחשו כבר כמה מאורעות שכל כך רציתי לספר לך עליהם, לספר יותר מאשר לכתוב. כי לקרוא הרי קראת בעיתונים: פה נפצע אחד ושם נהרג אחד וכל זה כל כך דל לעומת מה שחייתי!
למשל, לפני כחודש הייתי מושל על הר. עד היום קוראים להר הזה במפקדה שלנו "ההר של יצחק" או "מוסא דאג". זהו הר שגובהו כ-850 מטר. מכוסה כולו חורשות של אלונים פראים. מפני מצבו האיסטרטגי שימש נקודת מפתח ומקום שמירה במשך שבועיים ימים. כאן, לרגלי ההר, נהרג לפני כחדשיים, אבטיחי, כי ההר זקוף ומלא חורשות וקל לארוב משם.
ובכן יום יום עם בוקר הייתי עולה עם המחלקה שלי בסדר קבוע אל פסגת ההר, וערב ערב הייתי יורד משם. גירשתי את כל הערבים מהסביבה. לא נתתי לרועים לרעות את הצאן. הודעתי לערבים בסביבה, שמי שיבוא לטייל סתם להר "יקבל את מנתו" ועשיתי שם כבתוך שלי.
...
אילו הייתי סופר הרי הייתי מחבר אפוס שלם על כל המקרים שקרו על ההר.
...
מזלי שלי רע הוא, כידוע לך. כשהתגייסתי לכאן חשבתי שבכל לילה תהיה התקפה והנה נוצר מצב "טיפשי". בכל הארץ "שמח", ופה הוא המקום השקט ביותר. מעניין לדעת מה מדברים שם אצלכם על ה'גדר' שלנו ודאי צוחקים לנו. מה?-

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מכפר ויתקין

כפר ויתקין 26.12.38

- - - אתמול היה תמרון ולי מסרו תפקיד, להגיע למקום מסוים בכל מחיר. מובן, שבדרך חכתה המחלקה השניה להתקדמות של המחלקה שלי והם תפסו מקלט הרבה יותר טוב משלנו, על הגבעה. היינו למטה ואני השארתי את שתי כיתותי בדרך כדי "לעכב את האויב" עם מספר קטן של אנשים "פרצתי דרך" תחת אש של מכונה מדומה, רובים ופצצות והגעתי למקום. אילו היה זה למעשה - לא הייתי מגיע, היינו נופלים כמו זבובים. כאשר נתקיים ניתוח התרגיל פנה אלי המדריך ואמר: "אינני מאמין, שתעיז להתקדם בצורה כזו תחת אש אמיתית של מקלע". אולי באמת לא הייתי מעיז לשלוח את אנשי לאש, אבל אני עצמי הייתי בודאי פורץ ככה, גם תחת כדורים שורקים! - -
הזמנים הולכים ומשתנים - - התל אביבים שמחים, עוד מעט יוכלו לשבת בבתי הקפה שלהם. הקיבוצניקים שמחים - הם יוכלו לעבוד במשקיהם. כמעט כל אחד יש לו קן משלו, פינהחמה. רק "המדורה" שלי הולכת ודועכת כי זה טבעי לגבי כל מדורה, ואינני יודע באיזה זרדים יבשים אבעיר לי מדורה חדשה.
עוד מעט ישכחו את הלילות בהם שמעו הרבה אנשים רשרושים חשודים וצפצופים בפרדסים והטלפון בקלמניה צלצל וצלצל: "יצחק, בוא לרמת הכובש, יש איתות חזק. בוא למשק האוצר, יש תנועה חשודה" הקולות רעדו בטלפון, ויצחק היה לוקח את אנשיו המאומנים רק למחצה ויוצא אל הלילה השחור. גם אנשיו רעדו במקצת ורק הוא, הטיפש, ראה בכל מקום מדורות, הלב היה מלא וגדוש. היה זה תוכן של חיים, היתה זו "מדורה".

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מירושלים

ירושלים 9.4.38

יעקב איננו זז מנגד עיני. אינני יכול להבין מדוע. הלא סוף כזה כל כך אפשרי בתנאים של עכשיו ולגבי אנשים כיעקב, הלא הוא התרוצץ ונדחף לכל מקום ששם היתה או יכלה להיות אש. הוא שיחק עם הסכנה. עשרות פעמים נמלט ורק פעם אחת נתפס ואני עומד ומתפלא. הוא מצא את סופו בצורה כל כך יפה, בצורה כל כך מתאימה לו. הוא כאילו סיים את פרשת חייו בצלילי רעם של סימפוניה נגמרת. הוא שפך את דמו על אדמה נכבשת חדשה. אדמת-בתולה פראית. ביום טרטרו אוירונים שלנו ובלילה שרקו כדורי הכנופיות. והוא נפל בלילה הראשון. הלא זה נושא לשיר גיבורים. כמו שהיה מאז ומעולם אצל כל העמים. ובכל זאת אי אפשר לשכוח. כנטל כבד הוא רובץ על הלב.למה הלך?-
אני ודאי לא אזכה לסוף כזה. מותי ודאי יהיה טיפשי, אני כמעט בטוח. תאונת דרכים או דבר דומה לזה... נכון אמרת בלילה ההוא: אני מקנא בו!

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.