דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי דערי שלום ז"ל

בן זהרה וחיים
נולד בתימן
ב- תרפ"ה, 1925
עלה ב-1942
גוייס ב-1/1948
שרת בפלמ"ח
יחידות: חטיבת הנגב, הגדוד השני
תפקיד: לוחם
נפל בקרב
במלחמת העצמאות
ב-כ"ה אייר תש"ח, 3/6/1948
מקום נפילה: אשדוד
נקבר בגבעתיים - נחלת יצחק
בן 25 בנפלו

קורות חיים

דרעי שלום בן חיים ושרה נולד בתימן בשנת 1925, בהיותו בן 17 עלה לארץ.
בשנים הראשונות בארץ עבד כסנדלר. אחר כך התגייס למשטרה של ממשלת המנדט ושירת בה כשנתיים, ברחובות. בבואו כשוטר במגע יום-יומי עם הפקידים והשוטרים הבריטיים, ובראותו במו עיניו את יחסם העוין לבני עמו הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי, על מנת לתרום את חלקו בגירוש השלטון הזר מהמולדת. האינפורמציה שמסר לידי אנשי המחתרת הייתה במקרים רבים בעלת חשיבות מרובה.
בינואר 1948, עם פרוץ מלחמת העצמאות הצטרף לשורות הפלמ"ח לחטיבת הנגב. וגם כאן מצא חן בעיני חבריו בגדוד, היה פעיל ומילא כל פקודה. במלחמה על שחרור דרום הארץ מידי הפולש המצרי הקריב את חייו.
שלום נפל בהתקפה על אשדוד ב 3.6.1948, כשיחידות פלמ"ח נשלחו לפשוט ולהכות בריכוזי המצרים. ביום ו' באלול תש"ט (31.8.49) הועברו עצמותיו למנוחת עולמים בבית העלמין בנחלת-יצחק.
בין היתר כתב האב :"...ימים ספורים לפני שנפלת ספרת כי נפצעת קל בעיניך אולם לא אמרת נואש והוספת להילחם עד הרגע האחרון. מיום התגייסותך ועד נפלך לא זכינו לראותך. קיווית לקבל חופשה אך כדור האויב שם קץ לחייך...".

מידע נוסף מאתר נזכור את כולם של משרד הביטחון:

 בן חיים וזהרה-שרה, נולד בשנת 1925 בתימן ביישוב צירם אל עוד. התחנך ולמד בחדר. בן למשפחה ציונית וחקלאית שעיבדה את אדמותיה הפרטיות שבתימן. בני המשפחה נרדפו על-ידי השלטונות בשל היותם "מוקדסין" היינו העולים לארץ הקודש. בני המשפחה שהיו "בעמדת-היכון" לקראת עלייה, שלחה את ראשוני בניה לארץ עוד בשנת 1935, ואילו שאר בני המשפחה התעכבו בשל בעיית מכירת הרכוש החקלאי, והחובות שהערבים היו חייבים למשפחה.
שלום בהיותו הבכור במשפחה, כבר מגיל 13-14 נהג לנסוע עם אביו לעיר הבריטית עדן שבדרום תימן, על מנת לעבוד ועל מנת לסלול את הדרך לעליית המשפחה לא"י. בעדן עבד עם אביו בהובלות, וקיבל תעודת תושב בריטית =)סכונייה). בעיר עדן, הוא עשה חיל, גילה תושייה ויוזמה, קנה מכונות תפירה למוצרי-עור, שכר חנות, ועם אחיו דוד, הקים מפעל לייצור סנדלים שהעסיק מספר פועלים יהודים, ובימי שישי וחג חילק מרווחיו לנזקקים.
שלום ואביו החליטו לחסל את העסקים בתימן, ולהעלות את המשפחה בשלמותה לארץ ישראל. האבא התנה תנאי מפורש, ששני הבנים הגדולים שלום ודוד, יחכו וימתינו בעיר עדן, עד לבוא שאר בני המשפחה מתימן. האבא חזר לתימן והתעכב, כי הבריטים סגרו את הגבולות, והערבים סרבו להחזיר לו את החוב, ולא מצא קונים לאדמותיו ולרכושו.
כשראה שלום שהמשפחה מתעכבת, וכי שערי הארץ בשל מלחמת-העולם השנייה, עומדים להיסגר, הטיל על אחיו דוד את המשימה להישאר בעדן, כדי לקדם את פני המשפחה המגיעה מתימן לעדן, ולארגן אותה לעלייה לארץ. ואילו הוא שהשעה דחקה לו, תפס יוזמה אישית, קנה כרטיס ומימן מכספו הפרטי את עלייתו לארץ באונייה, שהפליגה מעדן לתעלת סואץ, משם בספינה אחרת, הפליג לעיר קנטרה, ומקנטרה נסע ברכבת למחנה-עתלית. הוא הגיע לארץ בשנת 1942 .
מאותן סיבות ובאותה דרך ושיטה, עלה גם אחיו דוד בשנת 1944 כשנתיים אחריו, והמשפחה עם בניה הקטנים, נשארה במצוקתה מאחור מנותקת מבניה הגדולים, והימים היו ימי מלחמת-העולם השנייה, מלאי סכנות האורבות בדרכים.
בשל עליית-הבנים האמא זהרה הפצירה באבא חיים לעזוב את הכל... החובות הכספיים והרכוש... ובדרך בלתי ליגאלית, לחצות בלילה דרך המדבר, את הגבולות הנעולים שבין תימן לעדן הבריטית ולמהר לעלות לארץ בעקבות הבנים, אך למרבה הצער המשפחה הגיעה לעדן רק ב-1945 ובאיחור של שלוש שנים מעליתו של הבן שלום.
בהגיעו ארצה, התיישב שלום במושבה רחובות בשכונת שעריים, בקרבת בן דודו יפת דערי שעלה ארצה עוד בשנת 1935. שלום קבע את מקום מגוריו ברחובות מכיוון שבמקום זה מתגוררים רבים מתושבי אל עוד, אזור מגוריה של בני משפחתו בתימן. שלום עבד בבניין במוזאיקה, היה נוטר בתחנת הרכבת ברחובות ובתל נוף. עבר קורס לנוטרות של משטרת- הישובים ב"כפר-הילדים" שליד עפולה, עבד במשטרה של ממשלת המנדט, ושירת כשנתיים במושבה רחובות. בבואו יום-יום במגע עם האנגלים, עמד על יחסם העוין ליישוב, וככל שהשיגה ידו, עזר לתנועת המחתרת, אצ"ל, שהיה מחבריה הנאמנים ביותר.
בינואר 1948 הצטרף כנוטר לגדוד השני של הפלמ"ח. השתתף בקרבות לשחרור הגליל בחטיבת "יפתח", ונשלח לנירעם וליישוב תקומה, על מנת לתגבר את שורת המאבטחים של קו צינור-המים, שהוביל מים מהבארות של מקורות מנירעם, דורות, והסביבה אל נקודות הישוב המרוחקות בנגב, לנירים, לבית-אשל ונבטים.
הוא ליווה שיירות, לחם ב"מרחבי הנגב" והשתתף בפשיטות של "גדוד הנגב הצפוני" על יישובי הפורעים הערבים, שסיכנו את מעבר השיירות שנשלחו ממרכז הארץ לנגב הנצור.
שלום היה איש חברותי מאוד, ואהב חיי חברה תוססים. הוא התאקלם ונקלט בקלות בחברתם של ילידי-הארץ. הוא מצא עניין רב בחיים החברתיים של "חברי-ההכשרות" השונות, שנשלחו מהישובים בצפון וממרכז הארץ, על מנת לתגבר ולאכלס את ישובי הנגב.
למרות שהיה טרוד בענייני בטחון, הוא המשיך להתעניין בהורים ובאחים שנשארו בעדן. הוא התכתב מהיישוב תקומה עם הסוכנות היהודית ועם השלטונות הבריטים, כדי להשיג סרטיפיקטים (רשיונות עליה) למשפחה המצפה לעלייה בעיר עדן. והם בתשובתם הבטיחו לו: "כשתהיה עלייה - הם הראשונים" - הוא הירבה לכתוב לאחיו דוד בעניין החליפה, שהזמין לחתונתו. הוא ציפה בקוצר-רוח לקבל חופשת-נישואין אך לא זכה לכך. במסגרת מבצע "פלשת",סייעה פלוגתו של שלום בהתקפת כוחות "גבעתי" על המערך המצרי באשדוד. ההתקפה נבלמה באש כבדה של האויב והכוחות נאלצו לסגת. בקרב זה נפל ביום כ"ה באייר תש"ח (3.6.1948). שלום וחבריו לקרב נקברו זמנית בניצנים.
ביום ו' באלול תש"ט (31.8.1948) הועבר לקבר אחים בבית הקברות הצבאי בנחלת יצחק.
אחיו דוד, גם הוא חיל בצבא-ההגנה לישראל, קיבל מכתב עידוד ותנחומים מאת האב השכול, שהרעה הגיעתו בעדן, והוא גאה בגבורת בנו. לעומת זאת, כל ימי חייה של האם זהרה, היה נסוך על פניה, דוק של תוגה וצער, על שלא זכתה שוב לראות את שלום, בנה בכורה, היא לא ידעה את נפשה עד יום מותה.
להנצחת זכר בנה, תרמה מחסכונותיה לבניית היכל לספרי-התורה בבית-הכנסת, ואילו אחיו דוד, כתב ספר-תורה על שמו, ועל שם אביו. האמא צוותה בחייה לחרות ולחקוק את שמו, ואת סיפור נפילתו של בנה שלום, על מצבת-קבורתה שבבית-העלמין "זכרון-מאיר", בבני ברק.

אלבום תמונות

מפרי עטו