דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי אנגל חיים ז"ל

בן ליזה ותיאודור-יונתן
נולד בגרמניה
בכ"ט שבט תרפ"ט, 9/2/1929
יחידות: מחלקת הל"ה
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן תיאודור-יונתן וליזה. נולד ביום כ"ט בשבט תרפ"ט (9 בפברואר 1929) למשפחה ציונית נאורה בעיר נירנברג בגרמניה. המשפחה עלתה ארצה בכ"ד באלול תרצ"ג (15.9.1933). חיים היה חניך קהילת הצופים בירושלים, עובדה שהשפיעה רבות על החלטותיו והתנהגותו. אביו הרופא מת בשנת 1938 בירושלים והשאיר את המשפחה בתנאי חיים לא קלים. הבן אמר ללכת בדרכיו וללמוד רפואה. הוא סיים בהצטיינות את בית-הספר התיכון והתכוון להמשיך את לימודיו בחוץ-לארץ. את שנת השירות שלו עשה במשטרת הישובים העבריים. במשך השנה החל להתעניין בתנאי הכניסה לאוניברסיטה בשוויץ או בצרפת והקדיש את זמנו הפנוי ללימוד השפה הצרפתית. כשפרצו המאורעות ביטל מיד את תכנית הנסיעה לחו"ל. שירת שנת שירות במשטרת היישובים העבריים. נרשם כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים.
כשפרצה מלחמת השחרור חשב למזג לימוד ושירות במסגרת החי"ש אך ימים מעטים טעם את טעמם של חיי הסטודנטים, עסק יומם ולילה בקריאה בהכנת השיעורים החדשים. ולאחר מכן גילה אותה התלהבות עצמה בפעולתו בהגנה ועשה ימים ולילות בעמדות בירושלים ובפרבריה.
נבחר למחלקת ה"ל"ה" שהלכה להגיש עזרה לגוש עציון הנצור ונפל עמהם בה' בשבט תש"ח (16.1.1948) והובא לקבר-אחים בכפר-עציון. משם הועבר ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) עם שאר חללי הגוש לקבורת-קבע בהר-הרצל בירושלים.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

מפי אחותו

ילד מלא חן ואהוב על כולם (כי אכן היה ילד עדיין, אף לפי שנותיו לא היה מבוגר). כרוך אחרי משחק השחמט, להוט אחרי מוסיקה, קלאסית ומודרנית. גבוה, יפה-תואר ובעל נימוסים נאים. מאותם האנשים שחייהם לפניהם בלי מכשולים, כי הכל ממהרים לעזור להם, להקל עליהם.
כשנה לפני מותו גמר את בית הספר התיכון, ואת שנת השירות שלו עשה במשטרת הישובים העברים. במשך השנה החל להתעניין בתנאי הכניסה לאוניברסיטה בשוויץ או בצרפת והקדיש את זמנו הפוי ללימוד השפה הצרפתית. חשב ללמוד רפואה ולהיות רופא-מנתח כאביו לפניו (ידיו ואצבעותיו היו זריזות להפליא). שכפרצו המאורעות ביטל מיד את תכנית הנסיעה לחו"ל ונרשם כתלמיד באוניברסיטה העברית בירושלים. אמר ללמוד, תוך כדי שירות, מדעים המכינים לרפואה, אך ימים מעטים טעם את טעמם של חיי הסטודנטים, עסק יומם ולילה בקריאה, בהכנת השיעורים החדשים. ולאחר מכן גילה אותה התלהבות עצמה בפעולתו בהגנה ועשה ימים ולילות בעמדות ירושלים ופרבריה. אכן גם בימים אלה היה רץ, בבואו הביתה, למזוה לראות אם אמא הכינה לו שוקולדה. ילד גדול היה עד יומו האחרון.

רשימות לזכרו

מפי אחיו

בן זקונים היה להורי, מפונק, כולנו פינקנוהו. כשהיה בן עשר מת עלינו אבינו ומאז נתקשר עוד יותר אל אמא. הזיקה לנוחיות היתה טבועה בנפשו ועל כן רכש לו בקשיים מסויימים מעמד 'ככל בני האדם'. הוא היה 'חיימקה' של אמא. תמיד חביב על כולם, נקי ומצוחצח, מכין את שיעוריו בהתמדה ובשקידה. אם כי לא היה מהיר תפיסה, התגבר מיד על כל הקשיים, מתוך רצון וכוונה. כל מוריו שיבחו אותו. מזלו גרם, כי תמיד נקלע לחברה מבוגרת ממנו ותמיד היה ה'קטן'. גם בתנועת הנוער, שהיתה גורם חשוב בהתפתחותו. בקבוצת הצופים היה הצעיר, אף קיבל קבוצה להדרכה בגיל צעיר מדי, אם כי ניהל אותה יפה, לאחר הכנות רבות כמו לשיעור. אכן כל תפקיד שקיבל על עצמו מילא בשלמות, על אף הקשיים. גם שנת השירות הקדימה לבוא. הוא החליט בנפשו ללמוד רפואה והתכונן בכל מרצו לנסוע לשם כך לחו"ל. בחר בנוטרות כדי להשתכר, למד צרפתית. ההחלטה לא באה לו בנקל, לא קל לילד ארץ-ישראלי מפונק לנסוע לבדו אל בלתי-נודע, אך משהחליט היתה כל דעתו נתונה לביצוע ההחלטה. הוא לא היה 'צברא' טיפוסי: מאז לקחוהו הוריו לטיול לחו"ל זכר את אירופה ולא הסתגר ב'ארץ-ישראליות' מכוונת.
בין שירות לשירות היה בא הביתה ומיד יושב ללמוד או לקרוא . למעשה היה ילד שטרם התבגר. הוא אך התכונן לחיים, התכונן לכך ברצינות יתירה. לא היה איש צבא ברוחו, כל התמודדות פיסית היתה ממנו והלאה. ילדותי היה למרות גבהו. הוא היה 'ילד נחמד' טיפוסי גם בצאתו לדרכו האחרונה, והוא בן שמונה-עשרה שנה.
בעזבו את הבית בערב האחרון החליף את השמיכה הטובה שהיתה עמו בישנה, 'שלא ללכלך אותה'. כלום לא ידע או שיער מה מסוכנת הדרך שלפניו?