ונזכור את כולם

טוראי ערמוני יזהר ז"ל

בן יהודית וגדליהו
נולד בירושלים
בכ"ו תמוז תרפ"ט, 3/8/1929
יחידות: הגדוד השלישי
נפל בקרב במיבצע יפתח
בי"א ניסן תש"ח, 20/4/1948
מקום נפילה: נבי יושע
נקבר בנבי יושע-קבר אחים
בן 18 בנפלו

קורות חיים

בן גדליהו ויהודית. נולד ב-3.8.1929 בירושלים. למד בגימנסיה העברית ברחביה והיה תלמיד טוב ומסודר. בגיל 8-7 התחיל לחבר שירים. כן חיבר תוים למנגינות ששמע, ול"בר-מצוה" שלו רשם את מנגינת ההפטרה בתוים ונגינה בחליל.
נטה לעבודות-יד ובנה מיקרוסקופים, טורבינה של קיטור, אוירונים וכו'. מזגוגיות משקפים התקין טלסקופ. התמסר לתנועת הצופים, הדריך בה והיה אהוב מאד על חניכיו. כשנזקק למוצג בשביל תערוכת-צופים הלך למערת צדקיהו ומאבני המקום פיסל כלים שונים (מאפרה מעשה ידיו הגיש לקבוצת "החלוץ", אשר אתה עלה אביו לארץ, במלאות 25 שנים לעלייתם). כשהיה זקוק לכסף בשביל איזה מפעל בתנועה, הבטיח לו אביו שילינג בעד כל פרק תנ"ך שילמד בעל-פה והוא למד ט"ז פרקים בשבוע אחד. את רוב זמנו מסר ללימודים, הכנת הצגות, כתיבת מערכונים למסיבות וכו'.
בגיל 15 נעשה פעיל ב"הגנה". היה גבה-קומה (1.85 מ') ונראה בוגר יותר מכפי שנותיו. בימי הכיבוש של שלטון המנדט נעצר על-ידי אנגלי ששאל מה ששאל וספג ממנו סטירת לחי. בנכונות להקרבה ראה ביטוי אמיתי לעם החי בארצו. "לא תהיה לנו מדינה אם העם לא ידע להקריב את מבחר בניו" - כתב בחיבורו.
בתחילת שנת תש"ח, אחר סיום המגמה הריאלית בגימנסיה, יצא להכשרה בפלמ"ח. הוריו דיברו על לבו כי יתגייס לנוטרות ובשעות המנוחה יקרא וילמד (הוא התכונן להיכנס לטכניון), אך הוא ענה: "זו השתמטות. ובכלל איני אוהב מדים", ויצא לדפנה. עבד בבריכת הדגים של הקיבוץ, בסלילת כביש ללהבות-הבשן ובהנחת צינורות-השקייה.
כשפרצה מלחמת-השחרור לא שם לבו לשיבושי הדרכים, קיבל חופשה ונסע להתראות עם הוריו, אך הדרך לירושלים כבר נסגרה, והוא שב לתל-חי. נחשב לרגם הטוב ביותר בגליל בכיוון ויריה.
בי"א בניסן תש"ח (20.4.1948) השתתף בקרב על נבי-יושע כאחד משלושת המקלענים שהופקדו לחפות על התקפת היחידה. למרות הוראת הנסיגה הוסיף יזהר לחפות על נסיגת חבריו ועל-ידי כך הצליחה היחידה לאסוף את מרבית הפצועים. גם לאחר זאת לא נסוג והוסיף להגן בנשקו על שאר הפצועים עד שנפצע ונפל. אחרי חודש, עם כיבוש המבצר, הובא לקבורה עם יתר חבריו בקבר-אחים בנבי-יושע.
על מעשהו הוענק לו אות-הגבורה (בכ' בתמוז תש"ט) מאת ראש הממשלה דוד בן-גוריון ונשיא המדינה ד"ר חיים וייצמן. וזו לשון התעודה: "משלושת המקלענים אשר הופקדו לחפות על התקפות היחידה נפלו שנים, ו-9562 הטוראי ערמוני יזהר נשאר יחידי. באומץ-לב ובלי הפוגה הוסיף לחפות על חבריו. על-ידי כך עלה בידי היחידה לאסוף משדה-הקרב את מרבית פצועיה. גם לאחר זאת לא נסוג אלא הוסיף להגן בנשקו על שארית הפצועים במנעו את האויב מלהתקרב אליהם, עד אשר נפגע ונפל חלל בשדה הקרב. על מעשה זה ניתן לו אות-הגבורה - אות ההצטיינות הנעלה ביותר אשר לצבא ההגנה לישראל".
לפי החלטת מועצת עיריית ירושלים מיום כ"ו בתמוז תשי"ב נקרא הרחוב על-יד בית הולדתו של יזהר בשם "מבוא יזהר".

אלבום תמונות

מפרי עטו

אין חרות ניתנת אל ניטלת

אדר א' תש"ו

לפני ימים מספר ראיתי תמונה בתוך חוברת תמונות, שהוצאה מטעם קרן היסוד. התמונה - עץ תאנה, שצמח מתוך גוש אבן של מצבה עתיקה. עץ התאנה התחיל לצמוח בתוך סדק קטן, שנתהווה במצבה, ובמשך הזמן נעשה צר לו המקום. ואז התחילה מלחמה בין העץ והאבן עד שהאבן נתבקעה ולעץ ניתן מקום לפרוח ולשגשג.
וכמה מאלפת תמונה זו. היא מגלה את נצחון שאיפת החופש של העץ החלש על הכוח של סדן האבן האדיר. חוקים אלה של הכרח נטילת החופש בכוח קיימים גם אצל בני אדם.
עם קטן ומשועבד לעולם לא יזכה לחופש, אם הוא עצמו לא יפעל בכיוון זה. העם המשעבד לעולם לא יתן את החופש מתוך רצון טוב, אלא אם כן יהיה אנוס לעשות כך.
יש שאדם יתן חופש לעבדו, או יקרא דרור לחי הכלוא אצלו, רק מתוך רחמים והשתתפות בצער הסובל. אבל ביחסי מדינות בינן לבין עצמן, מקום שם קובע השכל הקר וההגיון חסר הרחמים של מדינאים, לא מתוך חמלה יינתן חופש לעם סובל אלא מתוך אונס. הדוגמאות לכך רבות הן.
שנים הם הגורמים להתמרדות עם קטן נגד משעבדו, אולם שנים אלה הם אחד למעשה: עם מתמרד בגלל דיכוי יתר - וייתכן שיהיה דתי, כגון מרד החשמונאים. וייתכן שיהיה גופני - כגון מחנות הקוזקים והאיכרים המתמרדים שבזרמם סחפו והרסו את יסודותיה הרופפים של הממלכה הפולנית. ויש התמרדות אחרת - מתוך שאיפה לחופש, שאינה נגרמת על ידי דיכוי רוחני או גופני, אלא מתוך אידיאלים ושאיפות נעלות, או מתוך שאיפה לעזור לאחים נדכאים הרוצים לעלות גם הם ולהיעזר, אולם מעכבים ביד העוזרים בגלל חשש ופחד אוילי.
כפי שאמרתי, שנים אלה אחד הם למעשה. ומקרים של שאיפה לחופש בלא דיכוי גופני או רוחני נדירים מאד. לרוב באה שאיפה לחופש מתוך השפלת עם או קיבוץ של יחידים. אך יש שהמושפלים מבקעים את הגוף הלוחץ ויוצאים לחופש כאותו עץ התאנה הנזכר.
ובפנותנו לעצמו נשאל: מה היו ומה הם הגורמים להתמרמרותנו ולתסיסה בינינו?
הצהרת בלפור ניתנה לנו, אולם לא מתוך השתתפות ויחס כלשהו לעם מפורד וסובל, אלא מתוך אינטרסים של בריטניה במזרח הקרוב; מתוך אונס, כדי לרכוש את לב היהודים שנמצאו אז בארץ ושעזרו לבריטים בריגול. אנו רואים שההצהרה ניתנה מתוך התחשבות בריטניה במצבה היא ולא במצבנו אנו. אך הצהרה זו שניתנה לא קוימה. ולאכזבתנו הגדולה התחמקו מדינאי בריטניה מקיומה על ידי סיבוכים וסכסוכים שהם גרמו להם. ועתה הוטל עלינו ליטול לנו בכוח את החירות שהובטחה לנו רשמית.
אנו רואים איפוא שלעולם אין החירות ניתנת. החירות שקיבלנו עמים מדוכאים תמיד ניטלה על ידיהם, ולעולם לא ישיג עם את חירותו, אם לא יהיה מוכן להקריב למענה את מבחר בניו, מתוך הכרה שאת חירותו ישיג אך ורק ביזמתו שלו.


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

לקח עתלית

חשון תש"ו

הידיעה עברה כברק את כל הישוב. הכל, כגדולים כקטנים, נתמלאו מתיחות, כאשר הגיעה הידיעה על "שחרור" מאתים מעפילים, - אלה שברחו, כל עוד נפשם בם, מארצות החושך, ועם בואם למולדתם נכלאו, בגלל חוק אוילי וחסר תבונה, בין גדרי התיל הדוקרני, שהזכירו להם את ימי יסוריהם באירופה הנאצית. יש מבין האומללים הללו שדעתם נטרפה עליהם, כאשר ראו את עצמם כלואים שוב בין גדרי התיל הדוקרני, שמהן ברחו מתוך סכנת נפש ותקוה לבלי שוב אליהן ולבלי ראותן עוד.
כעת נודע, כי עיקר הפעולה הנועזה אורגן מבפנים, מבין המעפילים עצמם. הם באו בקשר סודי עם כוחות הישוב מבחוץ וביצעו את הפעולה, שנסתיימה בהצלחה גמורה ללא התנגשות עם כוחות מזויינים.
מה זה בא ללמדנו? כי פעולה המתארגנת מתוך אחדות מחשבה והסכמה הדדית משפיעה תמיד השפעה רצויה גם עלינו וגם על מתנגדינו.
הבחורים הנועזים הצליחו לעבור בלי כל אבידות בנפש בגלל תכנית מחושבת יפה, היתה אמנם אבידה אחת, של שוטר בריטי, אבל היא לא היתה בפעולה העיקרית אלא בפעולה צדדית: פלוגת השהיה של בחורינו קיבלה פקודה לסגור את הכביש המוביל לעתלית ולעכב בו את התנועה. והנה באמצע ביצוע הפעולה של השחרור נראתה על הכביש מכונית משטרה דוהרת בכיוון עתלית. וכאן, מתוך שיקול דעת והתחשבות במצב, השתמשו הבחורים בנשק והצליחו לעכב את המכונית. אמנם, היתה אבידה אחת, אבל אבידה זאת מנעה רבות אחרות אילו הגיעה המכונית לעתלית והיתה מפתיעה את הבחורים באמצע ביצוע הפעולה.
הפעולה הזאת יש בה לקח לקטני אמנה מבין בני הישוב, שאינם מאמינים ואינם רוצים להאמין בכוחנו המוסרי והגופני. הם טוענים, כי ראשי הישוב מדברים גבוהה גבוהה, אולם כשיגיעו הדברים לכלל מעשים לא יימצאו האנשים ולא יהיה הכוח הדרוש, והנה באות העובדות ומטפחות על פניהם: נמצאו האנשים ונמצא הכוח לבצע את הפעולה הזאת שהראתה את עמדת הישוב העברי בכל הארץ לא רק להלכה אלא גם למעשה.
ומהו הלקח שבפעולה זו למתנגדינו? הנה זהו: על אף כל הפקודות, הגזירת וה"ספרים" למיניהם יישאר הישוב איתן בעמדתו. אנו לא ניחת מפי כל. נקריב קרבנות, אם יידרשו, כדי להשיג את מטרתנו, ולו גם נצטרך לעמוד במלחמה תמידית נגד השלטונות בארץ. אנו נעמוד בתוקף על שלנו ולא נוותר.
ועוד מקרה אחד קרה באותו יום: כאשר דבר השחרור נודע בחיפה, ושהמשוחררים נמצאים ביגור ובבית אורן, עזבו תושבי חיפה כאיש אחד את מקומות עבודתם - האומן את סדנתו, הפועל את מקום עבודתו, החנוני את חנותו, ואפילו התלמידים הבוגרים את בתי ספרם - וכולם נהרו לקיבוצים, בהם נקלטו המשוחררים. הם החליטו להגן בגופותיהם על אחיהם היקרים!
ידעו מתנגדינו ויראו כל עמי העולם, כי לא רק קומץ בחורים החליט לשחרר את המעפילים אלא הישוב כולו החליט זאת ועמד מאוחד, ללא כל זרמים ומפלגות, מאחורי גבם של בחוריו הגיבורי, שהסתכנו כדי להציל את אחיהם מחרפת ההסגר בארצם הם. ידעו ויראו נא זאת כולם!


מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח