דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי גאון איתן ז"ל

בן שולמית ואריה
נולד בקרית חיים
בי"א אדר א תרפ"ט, 21/2/1929
יחידות: הגדוד השישי - "ירושלים"
נפל בקרב במחלקת הל"ה, בדרכה לגוש עציון
בה' שבט תש"ח, 16/1/1948
מקום נפילה: סמוך לכפר צוריף
נקבר בירושלים - הר הרצל
בן 19 בנפלו

קורות חיים

בן אריה ושולמית. נולד בי"א באדר א' תרפ"ט (21.2.1929) בקריית-חיים על-יד חיפה. בן לבית פועלים.
ער, חי ושובב. היה ראש השובבים בסביבה. מרצו הרב מצא אפיק לעצמו בבואו לקיבוץ אלונים להכשרה. שם הצטיין כתלמיד וכעובד ובמהרה היה לטרקטוריסט ומסגר מומחה. כחבר פלמ"ח התמחה כסייר ותוך כדי כך הכיר יפה את הנגב ואת גוש עציון. אהב מאד את הארץ ואת נופה ובהתפעלות רבה היה מספר על פעולתו כסייר המאפשרת לו להתיחד עם הארץ ולהכירה.
מדבריו:"במסעות בין ההרים, בין שטחי החול העצומים למדתי להכיר עד כמה כדאי לנו ללחום בעד השממות האלו. לא נגד האדם בלבד יהיה עלינו ללחום שם. כי אם נגד הטבע וכוחותיו, כדי לכבשם לצידנו...
...אדמת ארצנו דומה לתינוק החסר טיפול של אם אוהבת. לכן נעשתה אדמתינו שוממה, או שגידלה קוצים יבשים. כדי להשיב לאדמה את כושר פריונה יהיה עלינו לטפל בה כאם, לטפל בה באהבה."
באותו זמן השתתף גם ברוב פעולות הפלמ"ח, בפיצוץ גשרים, פיצוץ הראדאר וכו', ולא אחת סיכן את חייו. בימי החיפושים הבריטיים והמאסרים הפוליטיים הגדולים ב-29 בנובמבר 1946 נלקח למחנה לטרון. שם היה פעיל בארגון משמר על מנהיגי הציונות שנכלאו שם אף הם. מלטרון הועבר למחנה-הריכוז ברפיח ואף שם היה ער, פעיל ומעודד. הצטיין בארגון מלאכות-יד שונות אשר הפיגו מעט את שממון הכלא. אחרי חדשים מספר שוחרר מרפיח והועבר במסגרת הפלמ"ח לבסיס ברמת-רחל.
ב- 16.1.1948 נשלח כסייר עם המחלקה של ה"ל"ה" להגיש עזרה לגוש עציון הנצור ועמהם נפל ביום ה' בשבט תש"ח והובא לקבר-אחים בכפר-עציון. משם הועבר כעבור שנה ומחצה, עם יתר חללי גוש עציון, לקבורת-קבע על הר-הרצל בירושלים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).
זמן לא רב אחרי נופלו מתה גם אמו אשר לא מצאה עוד ניחומים אחרי נפול בנה.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לדמותו

בשנים 1925-1930 עברה עלינו תקופת חוסר-עבודה, שהגיעה אותן השנים לשיאה. אותו זמן נולד בננו השני איתן. האם, פועלת במשק בית, עוזבת את הפעוט במיטתו ויוצאת לעבודה תוך מחשבה שהילד עדיין אינו יודע ללכת ולא יצא ממיטתו. וכאן מתחילה ראשית התגלותו של הילד - משעמם לו לאיתן, וצר לו בתוך הכלוב הזה (שהגדולים קוראים לו משום מה "מיטה") והוא מחליט לצאת מתוכו, ויהי מה. הוא מתפתל דרך הסורג והריהו על הספה. מעל הספה ניבט חלון מסורג, וגם אותו הוא עובר. איך הגיע ארצה - סוד כמוס הוא, כי איש לא נמצא בשעת מעשה. מצאנוהו כעבור זמן רב, כשהוא יושב מאחורי החלון ומשחק בחול ואבנים. חשבנו כי נפל, אבל כל חבורה לא נמצאה בגופו.
אחרי כמה שנים נפל ממגדל שגבהו היה למעלה מארבעה מטרים, ונפצע במצחו. לא חפץ כי ילווהו למרפאה, ועשה את הדרך בעצמו; בשעת תפירת הפצע התנגד בתוקף כי יחזיקו בו, הידק את שיניו, נשא את הכאבים בדומיה, וחזר בעצמו הביתה.
מסירותו לחבריו החלה מתגלית בהיותו בן שבע. ערב אחד שיחק עם חברו הצעיר דוב שייטוביץ (נפל בלהבות הבשן) ושניהם נרטבו בגשם. דוב חשש לחזור הביתה בבגדיו הרטובים והשניים טיפסו על עץ גבוה והתחבאו בין ענפיו. גם כאשר שמעו את קריאות המחפשים אחריהם, וגם כאשר ראו אותם ממחבואם - לא גילו את עצמם. בחצות הלילה ירדו סוף סוף רועדים מקור וחזרו הביתה. תשובתו של איתן לשאלותינו - היתה:
- "דוב פחד לחזור הביתה, ואני לא יכולתי להשאירו לבד.."
איתן, דוב ומרדכי מולקרוב היוו את שלישית השובבים עוד בשנות הגן, ואחר כך בבית הספר. איתן היה ראשון לשובבים; המציא משחקים ותעלולים שונים אשר לא אחת לא נעמו למבוגרים, אבל נתנו ביטוי למרצו התוסס והיוצר של הנער הער. איתן היה ציר החבריה, סמל הזריזות, המרץ וההמצאות. מחוסר יכולת שלחנו אותו להכשרה בקבוצת אלונים, שם נכנס מרצו זה לערוצו הנכון, הן כתלמיד טוב והן כעובד מוכשר. ריב תמידי היה בין האחראי על הפלחה ובין מנהל המסגריה - כל אחד רצה לזכות באיתן, כי היה טרקטוריסט מוכשר ומסגר מצוין.
בפלמ"ח עבר מרצו של איתן לסיירות. ביחוד התמחה בסיורי הנגב והרי ירושלים וחברון. מדי בואו הביתה לחופשה היה מלא התפעלות מתפקיד הסייר שנפל בחלקו. בספרו לנו על עבודתו היה מתבטא: "הסביבות האלו ידועות לי ככף ידי".
... ומשום שידע את הרי חברון "ככף ידו" צורף איתן למחלקת הל"ה כסייר, ובתוכה נפל.
משפחתו
מתוך "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לזכרו - ממחנכו

"כי תבוא, ההלך, למשכנות שאננים -ספר כי ראית אותנו נופלים חללים כמצוות חוק מולדתנו". זו המצבה, בלשון גבורי התרמופיליי, איננה מביעה בשלמות את הוד הגבורה של אותה מחלקת ל"ה, את רוממות הקרבה של אותם פלמ"חניקים חבובים בני הגדוד הששי - נלבבים ונועזים.
והוא, איתן תלמידי, סייר - אחד מבין השלושים וחמישה, ראש וראשון!
אני, כמחנכו של איתן התיימרתי "לחנך" אותו, לעשותו לאדם. ולא ידעתי, כי זרעי הקרבה מלבלבים בלבו, והם תמציתו וחלב חיותו של איש אמת מחונן במעשיו. אלוהים יודע ועד כי אתה, איתן הקטן, החייכן, המנומש, המתחמק, המבוייש, הנעוז והפיקח - גדלת והיה לאיש; ובעליזותך, תחבולנתך, חיותך, חנך, תבונתך ועזוזך - הדבקת את כל טור מחנכיך הנוקשים.
כי איתן היה פלמ"חניק שהתגורר באפלת הלילות, סייר בעל עיננים נוקבות, חלוץ לפני גדודו. ואנו, המורים המחנכים, עמדנו אותה שעה על אותו מקום, באותה כיתה, על יד אותו שולחן בו חרות השם "איתן" באולר, והמשכנו לדוש אותה תורה ישנה...
אכן, רוטט אני ונבוך מפני תפארת הגבורה שבהקרבתך, איתן תלמידי.
שלום עטיה
מתוך "בני קרית חיים"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח