דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

שטולצברג "שטולץ" אהרון ז"ל

בן גיטל ומרדכי
נולד בפולין - גאליציה המזרחית
בי"ח אייר תרפ"ב, 16/5/1922
יחידות: מטה הפלמ"ח
תפקיד: קצין הסברה חטיבתי
נפל בקרב
בג' טבת תש"ח, 16/12/1947
מקום נפילה: סמוך לרביבים
נקבר בחיפה
בן 26 בנפלו

קורות חיים

בן מרדכי וגיטל. נולד בל"ג בעומר תרפ"ב (16 במאי 1922) בפשמישל, גליציה, פולין, במשפחה חסידית-ציונית. למד ב"הדר" ובגימנסיה עברית. גדל באוירה ציונית ובשאיפה לעלות לארץ ולבנותה.
עלה ארצה עם הוריו בשנת 1935 והמשיך את לימודיו בבית-הספר הריאלי בחיפה. משסיים את שנת הלימודים בכיתה ו' יצא לשנת-עבודה בקבוצת "מעין" ובקרית-ענבים. אחר-כך חזר לבית-הספר הריאלי וסיים בו את חוק לימודיו בהצטיינות. היה חבר בתנועת "הצופים".
אחרי סיימו את לימודיו היה אחד ממיסדי "קבוצת הצופים" ומתווי דרכה. שנות נעוריו של אהרון, הן השנים בהן הפכה תנועת "הצופים", מקומץ בלתי נחשב, לחטיבה מן הגדולות בנוער הארץ-ישראלי ואין לתאר את התפתחותם וצעידתם של חלקים רבים מהתנועה במגמת החלוציות בלא להעלות בראש וראשונה את שמו של אהרון.
כחבר קבוצה זו הצטרף לפלמ"ח עם היוסדו, עלה לדרגת מ"כ, מ"מ, ושימש גם בתפקיד קצין הסברה חטיבתי. השתתף בהורדת מעפילים לחופי הארץ, בהעברת עולים דרך גבול הצפון, בפיצוץ הרכבות, בליל וינגייט, בפריצת מחנה עתלית, בפיצוץ הראדאר, ועוד.
בשנת 1947 היה חבר מזכירות הקיבוץ המאוחד. פעיל בעניני הבטחון והנוער. בתפקיד זה מצא את מותו בנסעו לנגב לשם ארגון עזרה לישובים מרוחקים.
נפל בג' בטבת תש"ח (16.12.1947) בדרך בין חלוצה לרביבים, כאשר הטנדר בו נסע נתקל במחסום ובמטר יריות מן המארב, נפגע פגיעת מוות. נקבר ברביבים. ב-14.8.1950 הועבר לחיפה.
משאת נפשו היתה - קיבוץ גלויות העם היהודי, שלמות הארץ, בנין וחיי שותפות בחברה קיבוצית. את תפקידו ראה בחינוך הנוער לחלוציות ולהגנה ובהעלאת הדור הצעיר בקיבוץ למילוי תפקידים אלה. נבון, אחראי בתפקידיו ומסור להם - שימש מופת לחניכיו.
לא פעם אמר, שהמאמץ הנפשי לקום ולהרצות בפני חניכים או חברים, כבד לו מדי. למרות זאת היה תמיד המכוון והמרצה, כי הכיר בציווי האובייקטיבי למסור את מלוא הכח להגשמת התפקידים. חי בהרגשת אחריות כבדה לגבי המתרחש סביבו ולגבי האנשים שהיו תחת פקודו.
בשעת המצור שהטיל הצבא הבריטי על יגור אחרי "השבת השחורה" כתב: "הדבר שפגע בי ביותר בימים אלה אינו הנזק הממשי שנגרם לנו, אלא העלבון הצורב שבהכנעת יגור, החל מפירוק הנשק וגמור בהקמת הגיטו...לאור יגור ברור לי שטוב ליפול במלחמה נגד דיכוי והשפלה מאשר לחיות בצורה כזאת. הם לא יצליחו להפוך את כולנו ליגור בעודנו חיים..."
קבוצת הצופים הוציאה חוברת לזכרו (תש"ט).

אלבום תמונות

קטעי עיתונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

על שטולץ

אהרון אהב את הקיבוץ, אך שאף לחיות לא בה כי אם בקיבוץ. הוא אהב בחטיבה את הדברים המשותפים לה ולקיבוץ - את צמידותה לפועל ולערכי העבודה, את רוחה החלוצית ואת הנכונות וההעזה שבתוך שורותיה, ואת אהבת החיים. בד בבד עם הכרתו את החטיבה ואת הקבוץ - הכיר את נוף הארץ ואת יפי טבעה. החינוך שקיבל בבית הספר ובתנועה כבלו את אפשרויותיו ואת הכוחות הצפונים בו, וכשהתפרץ והכיר אותם, הפכו לחלק מנפשו והיו ליסודות אהבתו הגדולה לחיים. אפשר לעמוד על התפתחות זו מתוך מכתביו מתקופות שונות. בהיותו במעוז חיים, עת היה מפקד הכשרת צופים מגוייסת הוא כותב:"אל תחשבי, שאנו החיפאים איננו מסוגלים לחוש את היופי. אני באמת חושב שאת טועה. נכון הוא זה, שתמיד אמרו לנו כי התלהבות ממראה יפה איננה נאה לדברים ובעיקר לא נאה לדבר עליה... שואלת את: מיהו שטולץ, אם זהו הבחור הרץ מהגלבוע למטה? כן, זהו הבחור האוהב להרגיש שהוא חופשי, כשהשמש והרוח מכים על פניו והוא יכול ללעוג להם, מלא הרגשת כוח ובטחון כי יכול הוא לרוץ מהר כל כך, לקפוץ במורד התלול בין הסלעים מבלי להכשל, כשקבוצת בחורים הרצה אחריו מוכנה ללכת איתו לכל מקום. וזה מתאים לאותו הבחור שישב אצלך וסיפר בהתלהבות על עבודתו. כי הוא מרגיש במלחמה ובמתיחות הבלתי פוסקת וכל כמה שהיא גדולה יותר הרי הוא שונא אותה יותר, על שהיא מכריחה אותו להקדיש עצמו לעבודה למען אחרים, לחנך אחרים במקום את עצמו, אבל יחד עם זה הוא אוהב אותה ומנסה להתמודד עם עצמו. אולי אפשר להתפתח עוד ולחיות ככה מתוך שכרון והתלהבות".
המסעות הארוכים כבשו לו את פינות הארץ השונות - הנגב, מצדה, הגליל - להיותן לו חלק מעצמו. תמיד חי בו הרצון העז להיות פועל, עובד במשק; שאיפה להצטרף ליצירה ולבונים בפועל, וסלידה מן ההכרח להימנות על כל המארגנים והמכוונים. הדבר יראה מוזר לכאורה למי שהכירו והוא כל השנים נשא בתפקידים, וגם מרכזיים, בתנועה, בחטיבה או בקבוצה. רק מעטים יודעים באיזה מאמץ עלה לו הדבר. כשהיה מופיע בצבור, לפני נוער או באסיפה כמרצה או מתווכח, הרי ההתכוננות לכך היתה לו נטל מכביד. לא פעם אמר, שהמאמץ הנפשי לקום ולהרצות בפני חניכים או חברים כבד לו מדי. למרות זאת היה תמיד המכוון והמרצה, כי הכיר בציווי האוביקטיבי למסור את מלוא הכוח להגשמת התפקידים. תמיד שאף להיות איש השורה כאחד החברים ותמיד מוכרח היה לוותר לרגש החובה. כך חי גם בחטיבה מתוך בדידות גדולה למרות יחסו העמוק לחבריו לנשק.
וכך גם בביתו. פחות משנה זכה לשבת בתוך הקבוצה, והנה גם כאן גבר הצורך בכוחות ריכוז, ושוב הסכים לשאת בעול. מילא תפקיד של מזכיר, ומעטים היודעים באיזו התגברות עלה לו הדבר. משום שהיה יסודי כל כך במהותו, ומשום שחתר תמיד אל השלמות הגמורה, גרמה לו כל אספה וכל עיסוק חוסר מנוחה במשך כל שעות היום.
וכאשר נקרא שנית לגיוס - למזכירות הקבוץ - נענה לתביעה, אם כי בכל ליבו רצה להגיע לחיי יצירה בתוך המשק. הוא היה זהה עם קבוצתו, ולא הסכים ללכת אלא מתוך הסכמתה המלאה והבנתה את הצורך בגיוסו, ללא מרות כפויה.
כך חי כל אותן השנים מאז עזב את ספסל הלימודים, במתיחות גדולה, באחריות כבדה על ענינים וחיי אנשים, ובלבו כמיהה עמוקה לחיות בטבע, לעבוד בו ולטעות טעם היצירה. כך ביקש לבנות לו בית גדול ויפה, אפוף חדוות האדם היוצר - את בית הקבוץ.
לאה

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

שטולץ בתוכנו

אני יושב ומנסה להעלות על הנייר זכרונות על שטולץ, שאבד ואיננו, ומתקשה. הוא היה כה ער, פעיל ומשולב בכל פעולותינו בפלמ"ח, ובכל זאת איני מוצא בכל תקופת עבודתו איזה מאורע מיוחד במינו, פיקנטי אולי, מאורע שחביב עליו לספר, ומענין את השומע. זה אולי אחד הדברים שציינוהו.
רציני ושקול בכל מעשיו. עובד במסירות, חוקר ומנתח כל בעיה לעומקה, מנהל את יחידתו בתוקף ובבטחון ויחד עם זה דואג לפיתוי עצמאות אנשיו. מקים ביחידתו ועדים פנימיים שינהלו את כל חיי החברה והעבודה.
אני זוכר, איך בקבלי את הפלוגה, באתי למחלקתו לביקור היכרות . הוא מסר לי דו"ח מהמחלקה. תמונה חודרת וקולעת על כל איש במחלקה, אופיו, מסירותו, יכולתו. ניתוח מעמיק ורציני אך חדור חיבה לכל אחד ואחד על מעלותיו, חסרונותיו וחולשותיו.
אני זוכר אותו בישיבות המטה. מסירה רצינית הכבידה לעיתים, הפריע לפרחחות וקלות ראש שפורצת עת עומדים בפני בעיות שקשה לפתרם. היתה מימרא: שטולץ יספר בדיחה רק כשחקר וקבע שהדבר נחוץ לליכוד החברה או איזה תפקיד אחר.
תכונות משכיל, נחן בה, הובלטה במיוחד כשנכנס לתפקיד של קצין תרבות. בצד הדאגה ליצירת ההווי, התמסר לעורר בחבריה את השאיפה ללימוד עצמי, להשכלה כללית. עם זה הדריך והתווה קוי פעולה לעסקני התרבות ביחידות המשנה.
כך ראינוהו תמיד: מזיגה של אחד, צעיר במרצו ומבוגר בגישתו הרצינית לכל דבר שבו עסק. וכן גם היה לאחר שהועבר לתפקידו למזכירות הקיבוץ. כך גם מצא את מותו.
יוסוף

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

רשימות לזכרו

לדמותו של שטולץ

על אף שנדמה ששטולץ היה מאותם חברים שקשה לכתוב עליהם, כי כל התעסקותו ורוב זמן חייו בקבוצה היו פעולותיו מחוץ למסגרת החברה והמשק, בכל זאת ביקוריו בכינוסים בפרדס חנה וברחובות, חרותים בזכרוני, וביחוד החודשים האחרונים לפני מותו, הזמן הקצר שעבדנו יחד.
שטולץ התבלט בעיני מאותו יום שראיתיו בפעם הראשונה כחבר אשר רוצה להתוות את דפוסי חייה של החברה ושל הקומונה. יפה נשארה בזכרוני שיחה בשאלות שיוויון. ישבה קבוצת חברים על החולות בפרדס חנה ושטולץ הרחיב את נושא השיחה והרקע שלה. תוכן דבריו היה מלא מחשבה ביסודות ומגמות חברתיות שאליהם החברה הקיבוצית חותרת. צחוקו החינני והלבבי נשארו חרותים בזכרון. שטולץ היה סגור בנפשו. היה מאותם החברים אשר רק מעטים קרובים אליו הכירוהו. שטולץ לא היה רק איש ההופעה הציבורית, הוא הרבה מחשבות והרבה לבטים פנימיים. על אף שנראה כלפי חוץ איש אינדבידואליסטי מאוד היה תמיד מוכן לעמוד לעזרת רעהו. בעודו כל כך צעיר, בעצם התפתחותו, נרצח על ידי אותם הכוחות, אשר מאז החילונו בבנין ישוב עברי בארץ רואים כתפקידם הקדוש רצח אנשים הרואים כיעוד חייהם קיבוץ פזורי העם והקמת ישובים בארץ. כאחד מאלה היה גם שטולץ ובתוך התפקיד הזה קיפח את חייו.
חבר

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

מפרי עטו

מצרור מכתביו

עין חרוד, יולי 1946, אחרי מעברות א-זיב
יתכן שהדבר יראה כמשונה בעיניך, אבל אחרי מה שקרה בשבת, אני מרגיש אחרת מאשר בשיחתנו האחרונה, הרבה יותר קל, ויותר בטוח וכמעט שאינני מפחד. הדבר שפגע בי הכי קשה בימים אלה, הרי זה לא הנזק הממשי שנגרם לנו (באופן יחסי אינו גדול, ואם מטרתם היתה לחסל אותנו במכה אחת, הרי עודם רחוקים מאוד מזה), אלא העלבון הצורב על מה שאירע ביגור החל מפירוק נשקה וגמור בהקמת הגיטו. ואם הססתי בפעם האחרונה אם יש מה שהוא שיצדיק התרסקותו של אדם לחתיכות בגודל של אגרוף לכל היותר, הרי עתה לאור יגור ברור לי הדבר שחיים כמו שחיו החברות והילדים ביגור במשך שבוע, אינם חיים, וטוב ליפול במלחמה נגד דיכוי והשפלה מאשר לחיות כך. הסכנה היא שכולנו נאלץ לחיות ככה ונגד זאת המלחמה.
את טועה בחשבך שפעולתם האחרונה של האנגלים באה בגלל העבר, היא באה לא כעונש על מה שעשינו, אלא כדי שלא נעשה. הם יודעים היטב את המחיר שבו אפשר לקנות את השקט בארץ בקלות, והמחיר הוא באמת קטן, הכנסתם של ה-100 אלף, אבל גם את המעט הזה אין הם מוכנים לשלם, ולכם הם בחרו בדרך השקטה משלהם.
אף פעם לא היה לי ברור כל כך כמו היום שהסיכוי רק בגודל התנגדותנו, להוכיח שאין לקנות שקט במחיר הפקרתנו (ואי אפשר ליצור אי שקט רק ע"י עליה ב') ולהשקיט אותו אפשר רק ע"י חיסולנו (בדיוק כמו כל תנועת מחתרת אחרת). דוקא גויים מבינים את הדבר...
האמונה שאם נהיה שקטים נמנע מגורלה של יגור, נראית לי כיום כאשליה המסוכנת ביותר, ויש לה לצערי מהלכים גם בתנועה הקיבוצית, והתנהגותם של משקים אחדים ממלאות אותי דאגה חמורה...

עין חרוד, אוגוסט 1946
... הרגשתי למקרא העיתונות בימים האחרונים זיפתית, יש לי הרגשה שהמנהיגים מעלו באימוננו. האם באמת אלה היושבים בפריס הנם אנשים כה קטנים וקצרי ראיה, המוכנים להיכנע לפני שבכלל ניסו להאבק? והאם כה עייפו שמוכנים להסתפק במה שמציעים לנו כיום טרומן ואטלי? מי נתן להם את הזכות לחדש את המגע עם הממשלה בשבוע שהם מגרשים מעפילים מארצנו ומדוע הכל שותקים? אינני מיואש כי זה דבר זר לרוחי ולטבעי, אבל אני מבין את אלה המיואשים.
מה ערכו של ביתהו הקטן בימים שהכל עומד בסימן שאלה? מצד אחד הינו כה קטן ופעוט, אבל מצד שני הנו הדבר הבטוח היחידי הנותן לחיים וממחיש את החזון הגדול שאתו אדם חי ונופל.
... ספרי לי מה נשמע... מה שלום הילדים, מה בענין ההתישבות , איך מסתדרים החברים החדשים והאם הגיעו נוספים? ואיך הדשא גדל, והמנורה על המגדל, האם עודנה מסובבת פנימה? בעצם זה מצחיק, אני שואל כאילו מבדילים בינינו ימים וארצות, והסיכויים לפגישה הקרובה ביותר הנם בעוד כמה שנים לפחות, אבל כך אני מרגיש וכך אני מתגעגע ואתך הסליחה.

רחובות, 17.11.1947
שלום רב לך נתקה,
... בארץ חיים עתה במה שנעשה באומות המאוחדות ומתעלמים מן הנעשה בארץ עצמה. כוונתי לסכנה המתמדת האורבת לישוב בפני התקפה ערבית. איני יכול לדבר על זה בודאות, אבל ברור שהערבים ינסו בתמיכת המדינות השכנות להוכיח שאין לפתור את בעיית ארץ ישראל אם זה לא יהיה לטובתם. נקודת הסכנה היא בגליל אבל אני מקוה שנעמוד. את המכתב הזה אני כותב לך ביושבי באוטו שלנו שהתקלקל בדרך מאילת לכפר גלעדי....

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

מפרי עטו

הגדרתנו לקיבוץ

מדבריו באסיפה - בשיחה על הגדרתנו לקבוץ
... אין להפוך מטרה לאמצעי. יש המוכנים להרוס כלים לשם הגשמת האיחוד. הקיבוץ המאוחד הוא הכלי החשוב ביותר. איחוד אינו מטרה לעצמו, אלא רק אמצעי להשגת המטרה. בלי המסגרת המחייבת, הגשמת הרעיון של הקיבוץ המאוחד אינה אפשרית. עם כניסתנו לקיבוץ, עם קבלת כל התפקידים, עומדת לפנינו שאלת פעילות החברים בקבוצה, ושינוי ערכים שצריך להתחולל בכל אחד מאתנו. אנחנו אותו הגרעין שיצטרך במשך הזמן לקלוט. אם לא כולם שווים בפעילות, הרי זה נובע מעצלות המחשבה ומחינוכנו בעבר. הלכנו תמיד כחיילים אחרי הצו ולא יותר. לכן אין משתתפים בפועל גם כשניתנת הזדמנות של השתתפות והכרעה אשר אינה זכות כי אם חובה. כיצד להביא את החברים לפעילות? - זוהי השאלה. יש גם חברים אשר להם הנתונים לפעילות אבל מתוך אריסטוקרטיות רוחנית סבורים שבעיות הכלל מוטב שיפתרו בשיחות בין חברים בודדים בתוך החדרים, וסוברים שההתקדמות האישית אינה יכולה להיות דרך הקבוצה, אף על פי שהם שלמים עם דרך הקיבוץ. ההתבדלות המזהירה שלהם ורצוננו להיות קיבוץ גדול, הם שני דברים אשר הסתירה בינהם אינה מאפשרת קליטת עליה.
צריך להגיע למצב כזה שכל הבעיות שמתלבט בו הפרט יהפכו לערך הכלל. כאשר נקלוט אנשים מן החוץ אשר זרים להם חיי הקיבוץ עלינו יהיה להיות אחראים להסביר להם ולהצדיק להם את דרכנו בחיינו יום יום.
בראש ובראשונה עלינו לאחל לנו עם הגדרתנו לקיבוץ ליתר פעילות ולהבהרת הערכים של ההווי הקיבוצי.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח