דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

טוראי כפתורי יהושע "בובי" ז"ל

בן שושנה ומיכאל-גוסטב
נולד בצ'כוסלובקיה
בט' טבת תרפ"ו, 26/12/1925
יחידות: פל' א'
בהכשרת גבת – "משאבים", הנוער העובד 1944-1946
נפל בקרב
בד' סיוון תש"ח, 11/6/1948
מקום נפילה: ביר עסלוג'
נקבר במשאבי-שדה
בן 23 בנפלו

קורות חיים

בן מיכאל (גוסטב) ושושנה. נולד ביום 26.12.1925 בצ'כוסלובקיה. עלה לארץ בשנת 1935. למד בבית-הספר החקלאי בן-שמן, ולאחר תקופת הכשרה בגבע עבד כמה שנים במדריך "הנוער העובד" בחיפה. אחר-כך חזר לקבוצתו שעלתה בימים ההם לג'יב-יוסף. בשנת 1945 התגייס לפלמ"ח בגבע.
היה בו רצון תמידי להוסיף ללמוד ולהרבות דעת. גם לאחר יום עבודה קשה ומפרך, באותם ימי קיץ ארוכים וחמים אשר בגבע, ידע לשבת בערבים וללמוד כשהוא נלחם בעייפות הרבה ובשינה. חייו היו כסיפור נפלא של מלחמה מתמדת לחיפוש האמת, תמיד חפש דרך, בסיס, השקפת עולם, אף פעם לא קבל משהו מוסכם. בשבת השחורה יום החיפושים במשקים, בין כל סיפורי הגבורה התבלט אותו סיפור על כפתורי שעמד בחדר המזכירות יחידי מול החיילים האנגלים, עם כסא בידו, כי נשק אחר לא היה לו, מרוגז עד היסוד עומד בעקשנות. מול קתות הרובים של החיילים שלא יכלו לו והחיפוש בחדר המזכירות לא נערך.
ב-1947 עבר לגבת ומשם עלה להתישבות בחלוצה. היתה לו הרגשה, שכל עבודה שהוא עשה בחלוצה - מבניה ועד לטיפול בשתילים הרכים - מסייעת לנצחון במערכה. הוא ידע להתרומם לאותה רמה מוסרית בה אדם יודע להעמיד את עצמו לשרות הכלל, שסולל את הדרך לנצחון האומה, המעמד, או אותו ציבור שהוא מהווה חלק ממנו.
יום לפני התחלת ההפוגה הראשונה יצאו כפתורי וחבריו לפעולה בביר-עסלוג'.
לאחר כיבוש בנין המשטרה הוסיפו להתקדם, אולם האויב הפעיל מוקש שהיה מחובר לבנין הסמוך למשטרה והוא נפל שם ביום 19.6.1948 נקבר בחלוצה וכעבור זמן הועבר למשאבי-שדה (ביר עסלוג').
הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה.

אלבום תמונות

מפרי עטו

מפרי עטו

התחלת הישוב

1947

- - - -
נסעתם ואנחנו נשארנו בעצמנו עם המדבר. היתה הרגשה של יתמות, המשפחה נסעה והילדים נותרו לבדם. והיה קשה אך הצריפים לא נתנו לי להרהר הרבה. נדחפתי בחזרה לתוך מערבולת העבודה ועכשיו טוב לי. טוב להסתכל ולראות את גבעות החול האינסופיות, הבדואים נושאי החרבות הארוכות, המרחרחים סביב המחנה, ואת פני החברים אשר איתם אחיה כאן זמן רב...
מצב העינינים עדיין לא ברור. נדמה לי, שנצטרך להתחיל כאן את חיינו מחדש. אפילו המושגים כאן חדשים למדי. מה שנקרא כאן כפר אינו אלא בית עזוב שבקושי רואים אותו, בכלל כאשר מתחיל מישהו מאנשי המקום לדבר על הסביבה בקושי אנו מבינים אותו...
ובינתים אין שום מושג על מה שיהיה הלאה וכיצד יתפתחו העינינים...

מתוך גוילי אש ג'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

מול ההתקפות

- - - - אנחנו עכשיו לאחר ימים מתוחים. התקפות בדרכים, רצח שטולץ ולבסוף ההתקפה עלינו. עצם הענין היה די שמח.
"הנבלות" נעמדו במרחק 400 מטר והתחילו להרביץ, בדיוק אחרי גמר העבודה. אבל מה להגיד? קולעים לא רע! עשו לנו שני חורים בחדר האוכל, אשר באותו יום גמרו לצפותו מבפנים.
אני התקדמתי לעבר העמדה למולם. עליי לציין, שבאותו רגע לא הרגשתי שום פחד, למרות שניתך מטר-כדורים סביב. כמעט ולא ענינו להם, כדי לחסוך בתחמושת - רק אי אלו צרורות, כדי להוריד את ראשיהם...
הרדיו שלנו כמעט שאינו פועל, כי אין בטריות. אין לחם ואין מים, אך מצב-הרוח עליז למרות הכל.

מתוך גוילי אש ג'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

על עצמו

חלוצה 1948

- - - - כרגע יש לי הפסקה בשמירה ולמרות שאני כבר "ותיק" בנגב, לילות הירח משאירים עלי רושם. המדבר מתמלא כאילו זריחה פנימית - אור שבא כאילו מעולם אחר. כשאני מסתובב בחוץ נדמה לי שגם אני זורח. שוכחים אז לגמרי שיום-יום נהרגים חברים, שיש מלחמה...
על עצמי אין הרבה מה לספר. נדמה לי שאני חי עכשיו, את אחת התקופות המאושרות בחיי. אני כמעט שלם עם עצמי. מצד אחד אני לומד קצת מדעי החברה, אנגלית ונגינה על אקורדיון, ומנהל בקבוצה חוג על המניפסט הקומוניסטי. מאידך גיסא אני מצליח כאן בניצנים של מעשים התישבותיים. נטענו 4.5 דונמים אשלים והשבוע ניטע עוד 50 דונם. זרענו 4 דונמים אבטיחים ועומדים לזרוע עוד 40 דונם. היום עשינו מעין מיניאטורה של גן ירק ומחר נתחיל לנטוע גפנים. לפעמים נדמה לי שאנו עושים מעשי שגעון ושאין כל תקוה שמעשינו יצליחו. אבל יחד עם זה אני מרגיש, שכל עץ שילבלב וכל זרע שינבוט הוא נצחון באותה מלחמה, שאנו נתונים בה עכשיו. וטוב לי להרגיש, שכל מה שאנו עושים כאן הוא יסוד לבנין גדול שיקום כאן פעם, ואם גם כעבור הרבה זמן...

מתוך גוילי אש ג'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

מפרי עטו

סוף הנצחון לבוא

שלום, מרים, האחות הגדולה!

מה להגיד? התרשמתי מהמכתבים שלך. אני יושב לי פה בשקט כמו על הירח, והאחות הקטנה (סליחה, הגדולה) שלי משתתפת בקרבות. פשוט מרגיז. החויות האלה שאת חיה אותן כעת, ישאירו חותם עמוק באופי שלך והיזהרי שלא תיהפכי ליותר מדי צינית. כי כשרואים איך אנשים נהרגים בסיטונות בנקל אפשר לאבד את האמונה...
אצלנו כאן שלוה ושקט ורק מרחוק נשמעים רעמי-התותחים כל המלחמה נראית כלא מציאותית ביותר, חוץ מן הקצב המזורז של עבודות הביצורים. אנחנו מכינים את עצמנו לחיות כמה זמן בתוך האדמה...
היער שלנו צומח יפה וגם הגפנים ששתלנו מתפתחות. אם רק יהיו מים - עלולים אנו לשכוח שיש מלחמה בארץ. קצת מרגיז אותי לפעמים השקט הזה. בזמנים כאלה כשהכל סוער, קשה לשבת בשקט. מה לעשות - זהו תפקיד שלנו ומי יודע מה ילד יום...
גוש עציון היה רק התחלת הפרשה של כל מה שמתחולל עכשיו. מה להגיד? משלמים ביוקר אך אין כנראה ברירה וצריך "להחזיק את האף היטב למעלה"
בכלל אין אני מודאג ביותר. אמנם עוד לא ניצחנו והמלחמה תימשך זמן רב, אבל אני בטוח שסוף הנצחון לבוא...
אנו משלמים מחיר יקר מאוד אך מהפכה או מלחמת חירות נקנית בזול יותר. העיקר הוא לשמור על העצבים ועל רוח איתנה...

מתוך גוילי אש ג'
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.